רסיסים של חיבה

פרק 1

“את כל כך יפה…”

“אני בסדר.”

“אל תגידי ‘בסדר’, כאילו את הבן אדם הכי אומלל בעולם! את צריכה להיות שמחה.”

“אני שמחה, אימא.”

“אז למה הפרצוף החמוץ הזה? היכן החיוך שלך?”

חייכתי חיוך קלוש מבעד לשפתיי ואימי התמוגגה.

“זהו זה! ככה את צריכה להיראות!” היא חיבקה אותי. “אפשר לחשוב שמובילים אותך לגיליוטינה! שום כלה לא צריכה להיראות עצובה ביום חתונתה!”

  הנהנתי וניסיתי להשוות לעצמי מראה שמח, אך לשווא. לא היה שום דבר שמח ביום החתונה שלי. לא השמלה, לא החתן ולא הבעת הפנים שלי.

עמדנו מספר דקות מול המראה, ההשתקפויות שלי ושל אימי דוממות כמו רוחות רפאים בשמלות מוגזמות בהידורן.

  אימא הייתה בשנות השלושים המתקדמות לחייה, למרות ההתרחבות בירכיה והקמטים מסביב לעיניה, עדיין הייתה אישה נאה. שיערה היה קצר וזהוב ועיניה כחולות ועמוקות.

  היא לבשה שמלת משי בצבע טורקיז והצמידה סיכה מנצנצת בוהקת למדי בצורת פרח לחזה, את כל המראה הזה השלימו נעלי עקב כסופות שהיו קטנות מדי ולחצו על כפות רגליה. ובכל זאת היא נראתה מרוצה. כאילו זאת היא שמתחתנת ואני בסך הכל מחזיקה את הזר בשבילה.

  לצידה עמדתי אני, נערה צעירה בת שמונה עשרה, פסל עטוף בעשרות שכבות של סאטן ותחרה.

שמלת הכלולות שלי לא הייתה השמלה שחלמתי עליה. היא הייתה נפוחה בכל המקומות הלא נכונים. היא לא החמיאה לצורה שלי וגרמה לי להיראות מגושמת וחסרת קימורים. ככה זה כשפורמים ותופרים מחדש שמלה שנלבשה קודם על ידי אמא שלי לפני עשרים שנה.

 שיערי החום כהה היה מסודר בתסרוקת ששיוותה לו אשליית נפח וים פנינים נשזרו בשערי. מאחור הוצמדה סיכת פרפר מתכתית מכבידה שעליה נתלתה הינומה מתחרת וניל דקה.

  ייחלתי לכך שאוכל להסתתר מפניו לנצח בתוך ההינומה הזאת. נחרדתי מהרגע שבו הוא ירים את ההינומה. דמיינתי אותו מנשק אותי. דמיינתי את עצמי הופכת להיות אשתו.

עיניי החומות הביטו בהשתקפותן במראה ולא חייכו.

נישקתי אותו כבר קודם לכן, כמובן. אך הנשיקות היו ריקות מתוכן, מה גם שהוא היה גבוה בצורה בלתי נסבלת!

הייתי צריכה לעמוד על קצות אצבעותיי והוא היה צריך להתכופף כדי להגיע לשפתיי. כשהתנשקנו בפעם הראשונה מאז היכרותנו חשבתי כמה מגוחך אנחנו נראים מהצד, כמה שנינו צריכים להתאמץ רק כדי לנעול שפתיים, ופרצתי בצחוק.

“על מה את צוחקת?” הוא שאל.

“שום דבר.” מלמלתי ולא חזרתי לנשקו.

 העדפתי להביט בנוף מסביבנו. היינו בארמון הקיץ של סנט פטרבורג, פטרהוף. הזוהר הנפלא של הקתדרלה והצריחים הזהובים סנוור את עיניי. הגנים הירוקים והמטופחים על פסלי המלאכים תמיד גרמו לי לחשוב שיש רומנטיקה אמיתית בעולם הזה. אהבתי את הארמון. אהבתי את יצירות האמנות שנתלו בתוכו, יצירות כה מרשימות ביופיין שלעתים העדפתי לחיות בתוך קנבס צבעוני מאשר בעיירה הצפופה שגרנו בה.

 אך אם הוא חשב שאני מתכוונת לחבב אותו בגלל שהוא לקח אותי לארמון, הוא טעה בהחלט. לא התכוונתי אפילו לנסות.

 בעודי עומדת בשמלת כלה ובוהה במראה במבט נוגה ולב עצוב, אני נזכרת בכל אותם רגעים שיכולתי לסרב לו ולא עשיתי זאת. אני נזכרת בכל אותם רגעים שבהם יכולתי לנסות להתנגד להורי ולא להסכים לנישואין הללו. אני נזכרת באהוב ליבי האמיתי וליבי מתרסק לרסיסים בתוכי.

אסור לי לבכות.

אסור לי לחשוב עליו יותר.

עליי לכבות את ליבי מעתה והלאה.

כבר השלמתי עם העובדה שאהבה היא לא הגורל האמיתי שלי.

 תפקידה של האישה הוא להיות צייתנית. תפקידה של האישה להפוך את חיי בעלה לנוחים ופשוטים יותר. לדאוג לארוחות חמות על השולחן, תמיד לתחזק בית נקי, ולחנך ילדים צייתניים. אישה היא כלי עזר. לרצונותיה של אישה אין חשיבות.  לכן הורי לא התכוונו לתת לי רשות להינשא למי שאהבתי. ואולי היו להם סיבות רבות לכך, אך הם אף פעם לא טרחו לשתף אותי בהן.

 המילה שלהם הייתה המילה הקובעת. אם אבא ואימא אמרו דבר מסוים, ככה עשיתי. אם אבא ואימא קבעו דבר מה, היה זה עבורי כעובדה. ועכשיו אבא ואימא החליטו שאני צריכה להתחתן. והתקיימה החתונה.

“בואי אני אקשט מעט את לחייך.” אמרה לי אימי ובחנה את פניי מקרוב.

נשכתי את שפתי התחתונה והנהנתי.

“מה שתרצי, אימא.” לחשתי.

“ילדה טובה, אלכסנדרה.” אימי לקחה את הסומק מהשידה ופידרה את לחיי. “את תהיי אישה לתפארת. והכי חשוב, הוא אוהב אותך.”

 דלת החדר נפתחה ואליסה נכנסה פנימה.

 אליסה הייתה השכנה שלנו, היא גרה קומה אחת מעלינו וחברה קרובה של אימי. היא עזרה לנו בארגון החתונה והפנתה לנו את הדירה שלה כדי שנוכל לחגוג שם את המסיבה לאחר הטקס.

עיניה החומות היו טובות אך מעט שקועות בפניה והיא הייתה רזה מאוד, אפילו דקיקה. לפעמים היא הגניבה לי עוגיות ג’ינג’ר כשהייתי חוזרת מבית הספר והייתי יושבת בחדר המדרגות ומכרסמת אותן בשקט, מבלי שאף אחד יידע היכן אני.  

“את נראית נפלא, סשינקה.” היא מלמלה לעברי. “פשוט מקסימה!”

הנהנתי ולא הצלחתי להוציא מילה מפי.

“לורה, אם תוכלי לבוא איתי, רק לרגע אחד…” היא לחשה לעברה של אימי, מתרחקת ממני. “יש לנו הפרעה קטנה בכניסה לבניין.”

“כן, בוודאי.” לורה הנהנה והצביעה לעברי. “את, הישארי פה עד שאחזור.”

כאילו יש לי לאן לברוח.

שתי הנשים יצאו מהחדר והשאירו אותי לבדי.

 צנחתי עם שמלת השכבות שלי על הכיסא שעמד מאחוריי. הדמעות החלו להתרכז בפינות עיניי. ניסיתי להחזיק אותן בפנים, נושכת את שפתיי בחוזקה, אך היה להן רצון משלהן והן זרמו החוצה בשבילים שחורים של מסקרה שטפטפה על סנטרי.

*

“מה אתה עושה פה?”

לקולה של לורה הייתה הנטייה להקפיא את דמו של כל אחד שהכעיסה.

כעת היה זה אחד הרגעים הללו.

אך הוא לא וויתר. הוא כבר הכיר אותה היטב. תחילה, מסיפוריה של אלכסנדרה ואחר כך הכיר אותה אישית, כשסשה הציגה אותו בפניה.

לורה וייס הייתה אישה בעלת עקשנות של שני גברים. הוא ידע שלא היה לו שמץ של סיכוי, אך הוא חייב היה לנסות. בשביל אלכסנדרה. ובשביל עצמו.

“אני חייב לראות את סשה. אני יודע שהיא מתחתנת היום!” אולי, אם הוא רק יקרא מספיק בקול, היא תשמע את קולו דרך החלון. אולי הוא יזכה לראות אותה בשמלת הכלולות שלה, יפיפייה כמלאך, עדינה כפרח.

“תשתוק!” לורה נבחה לעברו כאילו היה כלב תוהה.

אליסה, שעמדה לצידה של לורה נרעדה. היא נאבקה ברצון שלה לייבב.

“אני חייב לראות אותה, בבקשה!” הוא קרא. “פעם אחת ולא אטריד אותה עוד!”

לורה צחקה.

“פעם אחת זה כל מה שצריך…ואז היא לעולם לא תתחתן איתו.”

“היא אוהבת אותי, גברת וייס! ואני אוהב אותה!” הוא הרגיש שעצביו בוגדים בו.

לורה מחאה בידה בביטול אל מול פניו כאילו גרשה זבוב מפניה.

“שטויות. היא שכחה ממך ברגע שהלכת לצבא.” סיננה. “נכון, אליסה?”

“אה… כן. ברור.” מלמלה אליסה. “היא אוהבת את בוריס עכשיו, אתה צריך לוותר, בחור.”

פניו התעוותו מכאב.

 התחינה בעיניו לא המיסה את ליבה של לורה. היא הייתה אדישה אליו והחלטית כהרגלה בדעותיה. היא לא התכוונה לתת לאפס הזה להתחתן עם הבת שלה. כבר מהפעם הראשונה שראתה אותו, ידע שהוא ‘חדשות רעות’. סשה הייתה תמימה ועדינה, בחור כמוהו היה הורס אותה. היא הייתה צריכה בחור כמו בוריס, ממשפחה עמידה, עם ראש על הכתפיים, ולא איזה כלומניק כמו זה שעמד מולה עכשיו.

“אתה אף אחד, אנדריי.” היא התקרבה אליו ולחשה. “אתה בסך הכל חייל עני.”

אנדריי ידע שלורה בזה לעוני. הוא ידע שהיא מתעבת את ‘החורבה’ המלוכלכת שבתוכה הם חיו, את האוכל התפל שהם אכלו, את הבגדים שזולים שנאלצו לרכוש בשוק.

הוא לא יכול היה לעשות דבר כדי לשנות זאת. הוא עצמו היה דל אמצעים. בסך הכל חייל בצבא, כמו שהיא אמרה.

אך ליבו פעם מגעגועים וכמיהה אליה. כל כך הרבה זמן לא ראה אותה ולא שמע את קולה.

הוא השתוקק אליה ולו לרגע בודד.

“גברת וייס, אני אוהב את הבת שלך.” הוא אמר בקול נואש ואז החליט לצעוק לפתע: “סשה, אני אוהב אותך! אל תתחתני איתו!”

קולו הדהד בין הבניינים. לרגע דל ציפה לשמוע את התשובה שלה, אך שום קול לא נשמע מלבד רחש הרוח הקרה.

“היא כבר לא אוהבת אותך. תעוף מפה או שאקרא למשטרה ויכלאו אותך.” אמרה לורה בקור ודחפה באליסה לחזור פנימה אל הבניין. “בואי כבר פנימה. אלכסנדרה כבר משתוקקת להינשא ואנחנו מעכבות אותה!”

הוא נתן מבט אחרון אל הבניין הרב קומתי, אל החלון שקיווה שאולי היא מביטה דרכו החוצה, אך היא לא הייתה שם.

 הוא עמד שם עוד מספר דקות, נותן לאכזבה ולמרירות לשקוע בקרביו. היא הייתה כה קרובה פיזית, אך באותה עת כה רחוקה. הוא ידע שהיא חמקה מבין אצבעותיו, הוא איבד אותה לנצח.

לבסוף הסתובב וחזר על עקבותיו מהיכן שהוא בא.

“נהדר. פשוט נהדר. ושום מילה לסשינקה על הדרמה הזאת, הבנת?” לורה הזהירה את אליסה.

זאת הנהנה באנחה כבדה והחלה לעלות במדרגות בחזרה לדירה.