שקיעה ברומא

פרק 1

כילדה אהבתי להתבונן מבעד לחלון בלילות ולספור את כל הכוכבים בשמיים. הייתי ממלאת תרשימים וציורים עם מספורים והערות במחברותיי לגבי כל כוכב שיכולתי להניח עליו את עיניי. המשכתי במנהג המוזר הזה עד שהורי השתכנעו שאני לא הולכת לעזוב את השמיים לטובת תחביב אחר וקנו לי טלסקופ.

הלילה חזרתי להביט בכוכבים, אחרי התנתקות ממושכת מהשמיים, מהעדשות המתכוונות של הטלסקופ שכעת עמד דומם ומעלה אבק בפינת החדר. לא שרטטתי תרשימים ולא שרבטתי נתונים בטבלאות, הפעם רק צפיתי בחלקיק הקטן של היקום שנגלה לעברי מחלוני בחדרי.

ירח חיוור היה תלוי גבוה ברקיע, הכוכבים קישטו את השמיים בנצנצים מהבהבים. הם היו גדולים ורחוקים ממני בעשרות אלפי קילומטרים, אך הרגישו קרובים מאי פעם. הם הרגישו מוכרים כמעט.

 המשכתי לצפות בדממה בנוף שנחרט מבעד לחלון עד ששמעתי את צעדיה הקלילים של אימי במסדרון. כשהסתובבתי ראיתי אותה עומדת וצופה בי מהכניסה לחדר.

“הכל מוכן למחר?” לא יכולתי שלא להבחין בתו התרגשות שהתנגן בקולה.

“המזוודה ארוזה.” אמרתי בשוויון נפש.

“לילך, את לא שמחה לטוס לחו”ל עם אחותך? להניח את הכל מאחור?” היא התקרבה אליי.

“אימא, תפסיקי. כמה פעמים אפשר להגיד לך שאני בסדר?” התעצבנתי, כמו שנהגתי לעשות הרבה בימים האלה.

שנאתי את השאלות שלה, את התחקורים שלה על רגשות. “אל תנסי להיכנס לי לנשמה. אני שמחה שאני ודנה נוסעות לאיטליה.”

אימא קימטה את מצחה. ידעתי שהיא לא מאמינה לי, אך לא היו לי כוחות לשכנע אותה אחרת.

“אני בסדר, אימא.”

“אחרי כל מה שעבר עלייך, לילכי-“

“דיי, אני לא יכולה לשמוע את זה כבר.” הקול שלי היה חלול, בדיוק כמו ההרגשה שלי.

“ילדה קטנה שלי, זאת בדיוק הסיבה לטוס לרומא. תוכלי להשתחרר, להנות, להבין שיש הרבה דברים בחיים ששווה לראות. יוגב ותמר מחכים לכן, הם החברים הכי טובים שלי ושל אבא. הם יהיו נחמדים אליכן כל כך, אני בטוחה בזה!”

הנהנתי.

לפני חודשיים אבא איתר את החברים המשותפים לו ושל אימא במנוע חיפוש באינטרנט. מאז הם לא הפסיקו לדבר ביניהם בטלפון ולהתכתב עד שעלה הרעיון ה”גאוני” לשלוח אותי ואת אחותי לחודש באיטליה, לחוות חופשה בנוסח אחר, אקזוטי יותר.

 כמובן שדנה לא התנגדה. היא התחילה לארוז חודש לפני, למרות שניסיתי להניע אותה מהרעיון. עודף ההתרגשות הזה מילא אותי בבחילה קלה. אני ודנה היינו הפכים גמורים, היא הייתה החלק החיובי ואני הייתי… החלק השלילי.

הערב, חמש שעות לפני הנסיעה לשדה התעופה, היא עדיין הסתובבה בבית בתזזיתיות ותרה אחר חפצים כאלו ואחרים שטענה שלא תוכל לחיות בלעדיהם בחו”ל.

“אי-מא! איפה הקרם רגליים שלי?” קולה הסתנן מבעד לקירות העבים שנדמו דקים לפתע. לקול של דנה היה את המנהג לפלח כל דבר לשניים.

“דנה’לה, חכי לי, אני באה לעזור לך!” אימא מיד נרתמה לעזרתה. אם הייתה מישהי בבית הזאת שהתלהבה מהנסיעה זאת, זאת הייתה אחותי הקטנה. כנראה שהיא התלהבה עבור שתינו, כי הפרצוף היבש שלי בהחלט לא נראה נלהב.

לשם מה לטוס לאיטליה? לאנשים שאני לא מכירה? לבית ולמיטה שהם לא שלי? למה לזנוח את הנוחות של הבית ושל המיטה שלי לעומת מקום אחר ולא מוכר? לעומת שפה זרה ומנהגים זרים?

הרי כל כך הרגלתי לבית. להרגשה הזאת שזהו המקום שלי, המקום היחיד שבו אני יכולה להיות אני. ועכשיו… לטוס, לנוע, לעשות משהו, יכריח אותי לצאת מהתבנית ששקעתי לתוכה. התבנית שבה הכל נשאר מונוטוני. התבנית שתישאר בעוד שעות בודדות.

אימא עזבה את החדר והשאירה אותי לבד עם ההרהורים שלי.

ארצה בכך או לא, הכרטיסים לאיטליה נקנו כהפתעה, מכסף שנלקח מחסכונותיהם של הוריי, ואני לא התכוונתי להיות בת כפוית טובה. הודיתי להם על המתנה הבלתי רגילה ואפילו השתדלתי לחייך.

כעת, צבעים חדים החלו לטשטש את היציבות שלי. המזוודה הארוזה, תזוזת מחוגי השעון שסימנה את העזיבה המתקרבת, קולה העצבני של דנה שהרעיד את האוויר בבית וההתלהבות הילדותית כמעט של אימא. כולם סימנו הרס וחורבן בעולמי.

ידעתי שלשכב במיטה ולנסות להירדם בבלגאן ששרר בבית יהיה בלתי אפשרי כמו לבטל את הנסיעה לאלתר. אפילו אם אצליח לעצום עיניים בחשיכה, ידעתי שלא אוכל לעבוד על עצמי שאני ישנה, הלוואי ויכולתי.   

בזמן האחרון השינה שלי הייתה יותר כמו נמנום מאשר שינה עמוקה וטובה. היא נקטעה כל מספר שעות ומצאתי את עצמי בוהה בתקרה באטימות חלקים נכבדים מהלילה. הגוף שלי סירב להירגע, סירב להשתחרר. דנה הציעה לי לקחת גלולות הרגעה אך לגלולות יש נטייה להלחיץ אותי ולעשות אותי עוד יותר חולה ממה שאני מאשר לרפא אותי, לכן וויתרתי על הרעיון.

אולי ברומא… בארץ אחרת, באווירה אחרת, עם אותם שמיים מלאי כוכבים כן אוכל למצוא מנוחה. כן אוכל להניח את הראש על הכר ולנשום לרווחה. כן אוכל לחלום שינה נטולת חלומות. נטולת סיוטים.

הסיוטים היו בהחלט מכה, אך איני רוצה לדבר עליהם. לא כי הם מפחידים אותי כמו שסרטי אימה מרעידים את עצמותיי, אלא כי הם פשוט מוזרים ומביכים מדי אפילו לטעמי. חלומות שבהם אני נופלת ומועדת באמצע הליכה או נופלת אל תוך בור אפל לא בדיוק הזיכרון החביב עליי.