שקיעה ברומא


“מאותו רגע ששמעתי שוב את אזכור שמו נדמה שהכל התהפך במאה שמונים מעלות. החיוך הרחב שהיה פרוס על שפתיי נמתח לכדי קו דק ומתוח ושוב לא חייכתי. הניצוץ הבוהק והמאוהב בעיניי החל להבהב. לפתע שוב לא הייתי בטוחה בכלום. לא ברגשותיי ההולכים וגוברים כלפי מרצ’לו ולא ברגשותיי המתעוררים מתחת לפני השטח כלפי עומרי.
 את עומרי הכרתי היטב, ועד כמה ששנאתי להזכיר את שמו ולצוד את זיכרונותיו ממגירת הזיכרונות שלי, ידעתי שהוא חלק בלתי נפרד ממני. חלק שאיני יכולה למחוק מחיי. חלק מהעבר שלי. הוא השאיר בי צלקות בלתי ניתנות לריפוי, אך היה גם האהבה הראשונה וההרסנית שלי.
 ומרצ’לו… מרצ’לו היה הבחור המתוק והמדהים שהכרתי לא מזמן ובכלל לא האמנתי שמגיע לי לשהות במחיצתו. כל תו מתווי פניו, כל חלקיק מגופו, כל מילה שאמר לי, כל אלו היו כל כך עצומים וגדולים עבורי שהייתה לי הרגשה שהוא טוב מכדי להיות אמיתי.
 גוש צורב ומפעפע החל להתפתח ולהתקבע בבית החזה שלי והפריע לי לנשום. הרגשתי שכל נשימה שלקחתי פנימה הייתה מאומצת. כואבת. חותכת את כל איבריי הפנימיים ומניחה לי לדמם ללא מטרה. נאבקתי לחזור לחשוב עם ראשי, עם ההיגיון והשכל הישר, עם העובדות הקרות, אך לא הצלחתי. הלב שפעם בתוכי, חציו מצולק, חציו האחר מגניב פעימות של תקווה השתלט על גופי. בקושי הצלחתי לזוז.”

(מתוך “שקיעה ברומא”)

שקיעה ברומא - הרומן

תגובות הקוראים


שמרו על קשר