סיפור אהבה פשוט

1 – כמה מילים על אהבה

אצבעותיי נעות באיטיות על קלידים, עיני סורקות לרגע קט את התווים.

המנגינה שבוקעת מהפסנתר מגבירה את מהירותה ואז מאיטה כמו גלגל שנע מצד אחד לאחר ואצבעותיי הגמישות כמו מתוך משחק יוצרות תחושת הרמוניה נפלאה שסובבת את כל החדר.

אני יכולה לנגן ככה שעות.

שעות של חזרות.

שעות של התמסרות לכריות שבקצות אצבעותיי.

שעות של תווים,

שעות של מוזיקה חייה ונושמת בעורקיי.

אף אחד לא מטריד אותי.

אף אחד לא מעז להסית את תשומת ליבי מהמלאכה שלי.

זאת רק אני והפסנתר שלי.

אפילו אחותי הקטנה בת השלוש יושבת בסלון ומאזינה לצלילים בשקיקה, בלי להוציא הגה.

זאת השעה הרגילה שבה היא מקשיבה לנגינה שלי. זאת השעה היחידה בה היא לא מתפרעת, או בוכה, או מבקשת שישחקו איתה.

גם היא כמוני, נלכדת בקסם של התווים… גם היא כמוני, מוקסמת מהמנגינה.

כשאני הופכת דף בספר התווים שלי היא עוצרת את נשימתה, הקטנה. אני מרגישה בעיניה הקטנות והחומות מביטות בי בציפייה.

תמשיכי, נדיה, תמשיכי לנגן… היא רוצה לומר לי.

אני ממשיכה לנגן ונותנת למחשבות שלי לנדוד…

אימא עכשיו בעבודה, היא תבוא בעוד שעתיים או שלוש, תיכנס הישר למטבח, תאכל ואז תשאל אם מישהו אחר רעב… היא תגיד לי ‘יופי נדיה, הכנת עוף היום? תודה, מחר תכיני קציצות…’

אבא נמצא כעת ביפן, בפגישות עסקים מהעבודה שלו. זאת הנסיעה הראשונה שלו לחו”ל במסגרת העבודה ואני זוכרת את פרצופו הגאה כשהודיע על הנסיעה.

נוגה, אחותי הגדולה נמצאת גם היא בעבודה החדשה שלה, כמזכירה אצל רופא שיניים.

זאת רק אני וקארין הקטנה בדירה שלנו.

כעבור שעה אני עוזבת את הקלידים.

קמה מהכיסא ומסדרת נחרצות את ספרי התווים במקומם.

אני מסובבת את ראשי לאחור ומגלה – כביכול מופתעת – את אחותי הקטנה והמצחקקת שיושבת על הכורסא בקצה הסלון ממול לפסנתר.

“מה את עושה פה, מתפרעת קטנה?” אני מתקרבת אליה.

“אני מתחבאת לך.” היא עונה לי.

זה המשחק היומי שלנו. היא מתגנבת עם תפיפות רגליה הקטנות אל הסלון מספר דקות לאחר שאני מתחילה לנגן ויושבת מאחוריי בלי להוציא מילה כדי שאני לא ‘אגלה’ שהיא שם.

אני מחבקת אותה. ילדה קטנה וחמודה שכמותה.

“אני צריכה לעשות שיעורי בית, קארין.” אני אומרת לה. “את יכולה לשחק בחדר שלי כדי שלא תרגישי לבד.”

קארין יורדת מהכורסא ואנחנו הולכות לכיוון המסדרון.

היא חוטפת מהר כמה צעצועים מהחדר שינה הקטן והורוד שלה ומתיישבת על השטיח הקטן בחדרי.

אני מתיישבת ליד השולחן כתיבה שלי ובלית ברירה פותחת את המחברות והקלסרים.

שוב שיעורי הבית הללו… זאת השנה האחרונה של התיכון ובכל זאת היא סוחטת ממני את כל המיץ.

אוף.

כעבור כמה זמן אימא מגיעה הביתה.

היא מותשת מהעבודה שלה.

קארין רצה לקראתה ואני שומעת רעש של צלחות וסכו”ם מן המטבח.

אני יוצאת מחדרי כדי להגיד לה שלום.

היא מנסה לחייך חיוך קטן.

“הכנת לנו עוף? ילדה טובה…” היא מכניסה את העוף למיקרוגל ומכוונת לדקה.

“איך היה בעבודה?” אני שואלת.

היא לא עונה.

“אבא התקשר?” היא מעדיפה לשאול במקום זאת.

“לא.” אני אומרת בקול שקט.

אבא נסע לפני שבוע. מאז הוא התקשר רק פעם אחת, ביום שני. היום היה יום חמישי.

הם דיברו בטלפון עשר דקות שלמות. אבא לא ביקש לדבר עם אף אחת מבנותיו, אפילו לא עם קארין.

קארין בכתה במשך עשרים דקות שלמות לאחר שאימא ניתקה את השיחה.

היא מאוד התגעגעה לאבא. היא התגעגעה לכל אחד שיצא בבוקר מהבית וחזר בערב.

השבוע אימא ישבה על קוצים. בכל פעם שחייגה את מספר הטלפון שלו היא הגיעה עד לתא הקולי.

אני בטוחה שהיא השאירה לו עשרות הודעות ותיבת הדואר הקולי שלו התמלאה על גדותיה.

אולי הוא לא שם לב… אולי הוא עסוק…

לא ידעתי מה לחשוב.

כמוה הייתי מבולבלת במחשבותיי עליו.

העוף התחמם והיא התיישבה לאכול.

אני שמה לב למבטה הרעב של קארין ומיד מוציאה לה צלחת מהמדף כדי שגם היא תאכל.

אני מושיבה אותה על הכיסא ומחממת לה רגל של עוף עם קצת פירה תפוחי אדמה..

מבטה של אימא ריק מרגש והיא לא מסתכלת עלינו בזמן שהיא אוכלת.

“יהיה בסדר, אימא. הוא בטח נורא עסוק.” אני מנסה לנחם אותה ומגישה לקארין את הצלחת שלה.

אימא מביטה בי.

יש לה עיניים שחורות קטנות. מרחוק הן נראות לי חלולות. שיערה צבוע בצבע חום – אדמדם. היא רזה.

תמיד הייתה רזה. דאגות ולחצים אופפים אותה בחיי היום יום. וכעת נוספה לה דאגה נוספת בשם אבא שרק מכבידה עליה ושורפת את משקלה.

“נדיה, לכי לעשות שיעורי בית.” היא אומרת לי וחוזרת לצלחת שלה.

היא לא במצב רוח לדבר איתי עכשיו.

אני חוזרת לחדרי ונשכבת על המיטה.

אני בוהה מבעד לחלון הגדול שממול למיטתי.

כבר התחיל להחשיך והפנסים בחוץ נדלקו.

השמיים שינו את צבעם בהדרגה מכחול לכתום ואז לורוד וסגול בהיר.

יכולתי לראות את העננים שטים כספינות מרוחקות גבוה מעל.

תמיד הייתי נערה שלווה.

אני גאה בעצמי על כך שאני נהנית מהדברים הקטנים. אני נהנית מזריחות בבקרים, ומשקיעות בערבים, וממוזיקה קלאסית, ומרגעים בודדים שאותן תופסת המצלמה שלי, וכמובן, אני נהנית מהנגינה על פסנתר.

הנגינה משכיחה ממני את כל הרגשות השליליים הנסתרים שפוקדים את נשמתי.

אומנם אני נהנית מהדברים הפשוטים שהחיים מציעים לי אך אני גם נוחה מאוד להיעלב מכל דבר קטן.

אני מאוד פגיעה ולפעמים מילה בודדה יכולה לגרום לי לבכות.

אני שמה לב שקארין קיבלה את התכונה הזאת. כנראה ממני.

הפגיעות הזאת. הרגישות הזאת.

שתינו ניחנו בהן.

אבא לעומתנו, הוא אדם נוקשה וקשוח. הוא בז לרגשות מסוג זה.

הוא תמיד אומר שיהיה לי קשה מאוד להסתדר בעולם האמיתי כשאני כל כך פגיעה ורגישה.

לפעמים אני תוהה לעצמי איך הוא ואימא התאהבו איי שם שנות השמונים. האם כבר אז היה כל כך נוקשה וקשוח? האם כבר אז הוא בז להפגנת רגשות?!

כנראה שלעולם לא אדע.

אימא אף פעם לא מספרת את סיפור הפגישה הראשונה שלהם. אבא רק מדבר על העבודה שלו ולפעמים שואל את אימא על העבודה שלה.

נוגה סיפרה לי שפעם אחת אימא אמרה לה שהיא ואבא הכירו בצבא. שהיה להם קשה להיות ביחד בגלל ההורים שלהם שהתנגדו לקשר.

כאשר היא סיפרה לי על כך לא יכולתי שלא לקנא שאימא סיפרה לנוגה יותר ממה שהיא סיפרה לי.

הייתה לי תחושה שאימא לא אוהבת לשתף אותי ברגשות שלה.

עצמתי את עיניי ונשמתי לרווחה.

צללים של חשיכה עטפו את החדר הקטן שלי והשתלטו בהדרגה על הארון, על שולחן הכתיבה ועל מיטתי.

כאשר פקחתי את עיניי היה חשוך מאוד.

נוגה חזרה הביתה מהעבודה. שמעתי את קולה הרועש מבעד לקיר.

היא שוב הייתה עסוקה בפטפוטים בטלפון עם החברות שלה.

לבחורה הזאת היה כל כך הרבה מה לומר שכל פעם תהיתי מחדש איך לא מתייבש לה הגרון מכל כך הרבה דיבורים…

ביני לבין אחותי היה הפרש של ארבע שנים.

היא הייתה בת עשרים ואחת ואני הייתי בת שבע עשרה. למעשה קארין, אחותי הקטנה בת השלוש אף פעם לא הייתה ב’תכנון’. אימא באה ערב אחד הביתה ובחיוך נרגש הודיעה שיהיה לנו אח או אחות נוספים.

כולנו הימרנו על תינוק זכר. איך התרגשתי שיהיה לי סוף סוף אח קטן לטפל בו, שאוכל להחזיק אותו וללמד אותו כשיגדל איך להתייחס יפה לבנות…

אבא גם הוא רצה שיהיה לו בן. בן שיגדל להיות חזק וקשוח כמוהו. ובחיים לא יבכה כמו בת. כמו שאני בוכה ובכיתי.

אימא אמרה שלא אכפת לה אם זאת תהיה בת או בן, היא תהיה מאושרת בכל מקרה.

בסופו של דבר נולדה בת.

כולנו היינו מרוצים למרות העדפותינו הפרטיות.

קארין נהייתה הקרן אור של המשפחה שלנו ואף אחד לא יכול להגיד שהוא מצטער שיש לנו אותה.

הדיבורים מבעד לקיר נפסקו.

כעבור מספר שניות אחותי הופיעה בחדר ומיהרה להדליק את האור.

“נדיה, שוב את שוכבת בחושך? מה את חושבת שם לעצמך… בשביל מה המציאו את החשמל?” היא צחקקה.

נוגה הייתה בחורה מאוד עליזה. תמיד צחקה, תמיד התרגשה, הייתה בה מן שמחת חיים מדבקת שכזאת שהשפיעה באופן חיובי על כל מי שהכיר אותה. כולם אהבו אנשים שמחים, ונוגה הייתה הכוכב בכל מסיבה ואירוע שבו דרכו רגליה.

חייכתי אליה.

“ד”ר יעקב אמר שהוא אף פעם לא ראה מזכירה כל כך חיננית כמוני…” התחילה לספר לי על עבודתה החדשה.

“באמת? איזה מזכירות היו לו קודם?” שאלתי.

“אני מניחה שהן היו דיכאוניות.” אמרה נוגה ועיוותה את פרצופה. “איזה בזבוז של חיים… מי מבזבז את החיים שלו על דיכאונות?!”

“את צודקת.” אמרתי לה. “העבודה קשה?”

נוגה מחתה בידה.

“שטויות. הרי את יודעת כמה אני אוהבת לדבר בטלפון, אז זה מה שאני עושה כל היום. זה כייף!”

“אני שמחה שקיבלת את העבודה שרצית.” אמרתי וחייכתי.

“ראית באיזה מצב רוח אימא נמצאת?” אמרה נוגה ושינתה את הנושא.

“כן… אבא לא התקשר.” אמרתי והרגשתי כמה חבל שהוא מענה כל כך את אימא במרחק של יבשה שלמה ממנו ואפילו לא מודע לכך.

נוגה הנמיכה את קולה ללחישה.

“את חושבת שהוא… בוגד בה?”

“מה?” שאלתי בהפתעה. לא הצלחתי ללחוש אפילו. “למה את חושבת ככה?”

“נו באמת, נדיה, את כל כך תמימה…” היא גלגלה את עיניה. “אם הוא היה רוצה, הוא היה מתקשר אליה. הוא כנראה לא רוצה.”

“הוא התקשר ביום שני.” מיהרתי להגנתו של אבא. בחיים לא עלתה בראשי המחשבה שאבא מסוגל לבגוד באימא עם אישה אחרת.

לא הצלחתי לדמיין אותו עם אישה אחרת חוץ מאימא. המראה היה מגוחך, המחשבה הייתה מגוחכת אף יותר.

“יכול להיות שהוא בכלל לא ביפן…” שמעתי את אחותי ממלמלת יותר לעצמה מאשר לי.

“למה שאבא ישקר ככה?” שאלתי, פגועה לפתע.

אבא לא היה משקר ככה לאמא, אבא לא היה משקר ככה לבנות שלו…

או שכן?

“לא יודעת… משהו פה מוזר. אפשר להתקשר למשרד שלו ולברר אם הוא באמת נסע לפגישת עסקים ביפן.” היא אמרה.

“את מטורפת. ברור שאבא ביפן.” אמרתי. “תפסיקי עם החקירות האלו!”

“את רוצה להמשיך לראות את אימא במצב הזה? אמא חייבת לדעת את האמת.” אמרה.

היא צודקת, חשבתי לעצמי בסוף. לא משנה כמה אהבתי את אבא, תמיד אהבתי את אמא יותר. העדפתי שאמא תדע את האמת מאשר שתגשש בשקר.

“בסדר. תתקשרי למשרד שלו מחר ותגידי לי מה גילית.” אמרתי לה לבסוף.

התיישבתי על המיטה.

“מרוב כל הפטפוטים שכחתי לספר לך את החדשות המעניינות באמת!” היא קיפצה לפתע.

חיוך נוצץ הפציע על שפתיה.

“מה קרה?” שאלתי.

“אני יוצאת עם מישהו!” היא התרגשה. “קוראים לו איתי והוא בן עשרים ושלוש! הוא עובד בחברה של אבא שלו!”

“איזה יופי! איך הכרת אותו?”

“במסיבה ביום שישי שעבר… הוא נראה טוב… טוב יותר מגיא.” אמרה וקולה רטט.

גיא היה החבר הקודם של אחותי. הם היו חברים במשך שנה ואז גיא הודיע לה שהוא לא חושב שהוא בנוי לקשר רציני עכשיו ועזב אותה בלי הסברים נוספים.

למרות שאחותי היא בן אדם שמח באופן כללי, ידעתי שהוא שבר לה את הלב.

ראו על הפנים שלה שהיא הייתה מאוד מאוהבת בו והוא פשוט הרס אותה.

במשך שבוע ימים היא הסתגרה בחדר. סירבה לאכול, סירבה לצאת, ניתקה את הטלפון הנייד שלה!

היא לא דיברה איתי על כך, היא לא דיברה עם אמא על כך, היא שתקה והסתגרה בתוך עצמה.

כעבור שבוע היא יצאה עם חברות שלה למסיבה והעמידה פנים שהכל בסדר.

עברה מאז חצי שנה.

חצי שנה שבה אחותי לא יצאה עם אף אחד, ולא שלא היו לה הזדמנויות. היא פשוט לא רצתה לצאת עם אף אחד שלא דמה לגיא.

כנראה שאיתי הזה היה באמת משהו מיוחד אם אחותי הסכימה לצאת איתו.

“אני מאוד שמחה בשבילך! באמת הגיע הזמן שתצאי עם מישהו!” אמרתי.

“איי! תראי מי מדברת! גברת ‘אף פעם לא היה לי חבר’! הגיע הזמן שיהיה לך חבר, נדיה!” צחקקה.

בתוך תוכי חשבתי כמוה.

באמת הגיע הזמן שיהיה לי חבר.

אבל איפה הוא? איפה אותו חבר שמחכה כדי לכבוש את ליבי ולהיות שותף למחשבותיי ולרגשותיי?!

אף פעם לא חיכיתי שיהיה לי חבר עד גיל שבע עשרה. בגיל שבע עשרה תמיד נדמה לי שלכולן יש חברים. שאף אחת לא לבד… שכולן כבר התנשקו את הנשיקה הראשונה והיו הרבה מאחורי ה’אהבה הראשונה’ שלהן…

ורק אני…

הרגשתי שונה במובן הזה.

לא רק שהנשיקה הראשונה שלי הייתה עוד מלפני, גם האהבה הראשונה שלי עוד לא הגיעה ולא הראתה שום סימנים מקדימים לקראת בואה!

אף פעם לא קרה שאיזשהו בן משך את תשומת ליבי יותר מאחרים. אף פעם לא חשבתי על אף בן באופן שונה ממה שחשבתי על בנים אחרים.

בשבילי הם תמיד היו בנים. כולם אותו הדבר.

אף אחד לא היה מיוחד בעיני, אפילו לא גיא, החבר הקודם של אחותי.

כן, הוא היה נחמד בזמנו, כן הוא היה חביב בזמנו, כן הוא נישק את אחותי והיא תמיד צחקקה, אך בשבילי הוא לא היה בן אדם מיוחד.

לחברות שלי מהכיתה כבר היו חברים, ולא אחדים במספר ורק אני נבדלתי מביניהן בשונות שלי.

עכשיו כבר חשבתי האם הכל בסדר איתי?

האם אני מכוערת מדי?

רצינית מדי?

חכמה?

אולי בגלל זה?

לא ידעתי.

הדבר היחיד שידעתי היה שעוד לא חוויתי אהבה כזאת שרואים בסרטים. עוד לא חוויתי את אותו הקסם והפרפרים בבטן שכולם מדברים עליהם. ואני בת שבע עשרה. ועדיין לא חוויתי דבר.