לבבות אדומים

האם אהבה היא ההקרבה הגדולה מכל?

״הוא התקרב אליי עוד יותר ונישק אותי. שפתיו היו רכות ועדינות ואני הרגשתי שאני טובעת בתוך מבול של תשוקה. הוא כרך את זרועותיו סביבי ועטף אותי בלהיטות נואשת ואני נכנעתי למגעו. ידעתי אז שאיני אמורה להיות עם אף אחד אחר. כשהוא הפסיק את הנשיקה הוא לא חייך ואז נשק לי שוב חזק יותר, קורע את פי בפראות וגורם ללבי לדלג על עשרות פעימות.

עכשיו שנינו אבודים.” לחש כששפתיו נפרדו משפתיי.״

הקדמה

הסרתי בעדינות את כפפות המשי הלבנות. הן היו אלגנטיות, מדיפות ניחוח של פעם, עדות נשכחת מהעולם אליו השתייכתי. הצמדתי אותן אל אפי, עדיין יכולתי לחוש את ריח הקטורת המתקתקה אותה הדליקה אמי בערבים. תחבתי את הכפפות, באטיות, אל הכיסים במעילי האפור. ידיי החשופות נאחזו במעקה הגשר המתכתי.

קור הברזל הנוגע בעורי החשוף היה בלתי מורגש לעומת הכפור שעלה מהנהר שתחתיו. הפניתי מבט אל העיר שהייתה לי לבית: תעלות חצו לאורכה ולרוחבה, עצים עירומים מעלים התכסו בפניני שלג ובניינים צנומים נדחסו זה אל זה כקופסאות גפרורים צבעוניות. בין הבניינים עמד גשר צר, ובאמצע הגשר, עמדתי אני.

לרגע בודד, ראיתי את אמסטרדם כפי שנראתה בימים עליזים יותר, אמסטרדם הססגונית של שנות השלושים, אמסטרדם של שנות ילדותי, אותן ביליתי בקרב חבריי ברכיבה על אופניים. צחוק הילדים התמים שלנו עדיין הדהד בזיכרוני. אותו הצחוק שנדם בעקבות תותחי המלחמה שהפכה את פניו של אבי לחמורות סבר וחרתה קמטי דאגה על מצחה של אמי.

נשענתי קדימה, בוהה בהשתקפותי העמומה על מעטה הקרח הדק שכיסה את מי הנהר. התבוננתי בשערי האדום, בלחיי הסמוקות ובעיניי החומות, האבודות. הייתי נערה שהפכה לאישה מהר מדי, רק בת עשרים, אך בהשתקפותי נראיתי מבוגרת בהרבה.

התנשמתי. כל נשימה צרבה בגרוני. לא פחדתי מהמוות, הוא כבר היה מוכר לי אך המחשבה להיפרד כעת מהחיים הרטיטה את גופי. המוות שלט בכל וראיתי אותו כמעט בכל יום ובכל מקום: בפניהם של אנשים ברחוב, בלוע רוביהם של החיילים, בהפצצות האוויריות של מטוסי המלחמה, ברעב ובמחסור שהיכו בבתים. העולם הפך למקום מנוכר.

כאוס התפשט בעיר והפיג את קסמה. אמסטרדם נהרסה ונחבלה, כמו תושביה. החלטתי לקפוץ מהגשר. הייתה זו החלטה פזיזה, אך לא הייתה לי דרך אחרת. ידעתי שאם הקפיצה לא תהרוג אותי, יעשה זאת הקור שיחדור לעצמותיי. לא הייתה נפש חיה משני צדי התעלה.

פשטתי את מעילי וחלצתי את מגפי העור החומים שלי. הנחתי אותם לצדי. גופי התמלא צינה כשכפות רגליי נגעו בשלג. מיהרתי לטפס על המעקה, פעימות לבי הלמו באוזניי. זיכרונותיי חלפו מול עיניי, חיי היו כשקופיות במקרן.

המלחמה טשטשה כל רסיס של אושר שאי פעם חוויתי. כבר לא זכרתי בבירור כיצד נראו תווי פניו מי שאהבתי יותר מכל. עצמתי את עיניי, נשמתי עמוק וקפצתי. גופי צנח אל תוך הנהר ורגליי שברו את מעטה הקרח, בגדיי נרטבו וכובדם משך אותי אל הקרקעית.

נאבקתי וגמעתי מי קרח במקום לנשום אוויר. הקור היה בלתי נסבל. כבר לא יכולתי לחזור בי מההחלטה למות. הדבר האחרון שעשיתי היה לברך את החשיכה ואת מה שיבוא בעקבותיה.

להמשך קריאה