אחת מתוך מיליון

פרק 1

1

הסיפור שלי מתחיל מנקודה מסוימת בזמן. יום אחד מתוך אלפי ימים שחולפים להם לאיטם. לפעמים אני מרגיש שאני יכול לראות את עצמי מהצד באותו היום, שהרגשתי שהחיים שלי התחילו. ראיתי את אותו בחור צעיר בן 21 שהחזיק בתעודת שחרור שלו וכבר היה לבוש על אזרחי. הוא שמח ועם זאת הרגיש מבולבל ואבוד לפתע, מחוץ למסגרת, והבחור הזה הייתי אני.

 הריחות והצלילים העירו אותי מתרדמה וחבריי לגדוד, אלו שנשארו, הריעו וצחקו בצחוק כנה ומאושר שלא שמעתי קודם. אני זוכר שספרנו ביחד אם הימים עד לשחרור, המתנו, בנינו תוכניות לעתיד, אך כל אחד בסתר ליבו פחד. פחד שיום השחרור באמת לא יגיע. ראינו דברים שבחורים אחרים מסביב לעולם לא התוודו אליהם. ראינו פצועים, ראינו הרוגים, ירינו באנשים. חלק מן החברים בגדוד גם הם רצו להגיע עד ליום השחרור ולא זכו לעונג הזה. לכן ההרגשה שליוותה אותי ברגע היציאה מן הבסיס הייתה מעורבת. מחשבות משונות שבדרך כלל לא העסיקו אותי הגיעו למוחי.

למה דווקא לי מגיע להשתחרר ולחיות ולהם לא הגיע?

  חלפתי על פני חלק מהבחורים שהכרתי וכעת ראיתי אותם מחובקים על ידי החברות שלהם והורים שלהם. המשכתי ללכת קדימה, בלי לצפות שמישהו יגיע לפגוש אותי. ידעתי שאת המשפחה שלי דברים מהסוג הזה לא עניינו יותר. לא ציפיתי שיבואו עד לבסיס ביום חשוב לי ומבלבל כמו זה.

  עליתי על האוטובוס, כבר לא חייל אלא בחור על אזרחי. כבר בלי מדים, רק בגופיה לבנה וג’ינס עד הברך וכפכפים. נזנחו אותן נעליים כבדות, אותו שכפ”ץ, אותו נשק, אותו סדר וחוק. ידעתי שהחיים שלי התחילו, אך הרגשתי מבולבל ולא ממוקד, כאילו איני מצליח להפנים שזה באמת קרה.

  נסעתי מספר תחנות, אדיש לעולים ויורדים מן האוטובוס ותהיתי מה יהיה איתי הלאה. מחשבות מסוג זה הוציאו אותי מדעתי, שנאתי להיות מבולבל וידעתי שיום יגיע וארגיש בדרך הזאת ולא הצלחתי להניח לעצמי לנשום.

  מה לעשות עכשיו? כיצד להמשיך? לאן ללכת?

  במסגרת הצבא היציאות שלי הביתה היו מועטות, ושמחתי על כך. כעת, הבית הוא המקום בו אצטרך לבלות את רוב הזמן הקרוב. ההתמודדות עם הוריי גם היא הרתיעה אותי, אימי שתמיד הקשיבה והנהנה לכל דבר שאבי אמר. אבי שתמיד היה כל כך… קשוח ונוקשה. ואחותי הקטנה, בת ה 17, שהרגשתי שאיני מכיר בכלל, בגלל הצבא. כשעזבתי הייתה רק נערה מצחקקת בת 14 כמעט וכעת… כמעט אישה עם רצונות ומחשבות משלה ואפילו חברים משלה. הרגשתי שאני זר במשפחתי.

  האוטובוס הגיע לתחנה שליד הבית שלי וירדתי מתוכו, סוחב את התיק עם החפצים שלי מאחוריי. הבית שבו גרנו היה חד קומתי, צבעו הבהיר מתקלף ושיחים לא מטופחים למראה השתלטו על הקירות. התריסים בסלון היו פתוחים ויכולתי לראות את אימי מתהלכת בין הסלון אל המטבח לפני שדפקתי בדלת.

“אוהדי, חזרת!” אימי, יהודית, פתחה את הדלת וחיבקה אותי. היא הייתה נמוכה ממני בכמעט שתי ראשים והרגשתי שאני מחבק את אחותי הקטנה.

נכנסתי פנימה אל תוך הבית והנחתי את התיק לצידי.

  אהבתי מאוד את אימא שלי למרות שלפעמים לא יכולתי לסבול את התנהגותה הוותרנית והתרפסותה הבלתי נגמרת כלפי אבי. כעסתי עליה כשכמעט השתחוותה לו בכל מה שביקש ממנה לעשות, אך לא יכולתי שלא לאהוב את האישה הקטנה והמקסימה הזאת שתמיד חייכה וניסתה לגרום לי להרגיש טוב.

“אתה רוצה לשתות? לאכול? אני מכינה עוף בגריל…” אימא חזרה חיש מהר אל המטבח, אל הסירים והצלחות ואל התנור שלה.

“אממ… בסדר.” התפרקתי על הספה כהת העור והרחתי את ריח העוף שנישא מן המטבח.

  אימא כמעט לא השתנתה בתור בן אדם במהלך התבגרותי, רק שיערה השחור פעם הלך והאפיר והיא לא טרחה לצבוע אותו מחדש. עיניה היו חומות וגדולות, עיניים שירשתי ממנה, תמיד צלולות ונבונות, מה שגרם לי לחשוב שהרבה ידע הסתתר מאחוריהן.

  אבי, ניסן, היה ההפך הגמור מאימי. הוא היה גבוה, כמעט כמוני, תמיד ממהר ועסוק, תמיד נוקשה ועקשן. הדברים תמיד היו צריכים להתרחש לפי התסריט שהוא כבר חישב בראשו ואם לא כך קרה היה מתעצבן ושובר את הכלים.

סצנות מסוג זה העלו לי את הסעיף. בכל פעם שרצונותינו התנגשו היינו מתעמתים, אני והוא.

  פעם אחת זה נגמר במכות. הפעם היחידה הזאת, צרובה לי היטב בזיכרון. בגיל שבע עשרה, אבא התעצבן על אימא, בגלל סיבה ממש טיפשית שאני אפילו לא מצליח להיזכר, כשאימא העזה לצאת נגדו, כי דעותיהם התנגשו הצלחת עם המרק עפה מן השולחן והתנפצה על הרצפה וכל תוכנה התגלגל לצדדים. אחותי הקטנה, ירדן הצטעקה וקמה מן השולחן, מתן, אחי הגדול רק התגייס לצבא ולא היה בבית. הייתי רק אני והוא. הזעם שטף את עיניו.

  אמרתי לו שייצא החוצה ויירגע. אבא לא אהב כשאמרו לו מה לעשות והעיף גם את הכוס שלו מהשולחן שהתנפצה על הרצפה. קמתי אליו והעצבים פעפעו בעורי. לא הייתה לי סבלנות אליו. מאסנו אחד בשני.

  אבא קם מהכיסא שלו והיה מוכן להתעמת איתי. אז עוד היה גבוה ממני, אך גובהו לא הפחיד אותי, לא פחדתי ממנו יותר. באותה שנייה קיבלתי את הסטירה של החיים שלי, סטירה על ההתחצפות שלי לאבי, סטירה על העוז שלי. אם רק הייתי חכם יותר הייתי מתרחק ונעלב כמו ילד קטן, אבל אני נשארתי, נשארתי כדי לתת לו אגרוף אל תוך האף.

  בסופו של דבר הגענו למיון, אני, אימא, אבא והאף השבור שלו. אף פעם לא דיברנו יותר על התקרית ההיא, אך אני בטוח שאבא אף פעם לא שכח. היחסים הלא כל כך מזהירים בינינו התקררו מאוד והפכו ליחסים של שיחות חולין לכל היותר.

  אני ואבא התרחקו מאז אותו יום ואימא הייתה זאת שנקרעה בין שנינו בניסיון נואש לגישור, משהו שלא היה עתיד להתרחש.

  הסרתי את קורי המחשבות מעיניי והחלטתי לבקר בחדרי הישן. החדר שאותו פקדתי לעיתים רחוקות ביותר כשהייתי במסגרת הצבא, זאת אומרת בשלוש שנים האחרונות.

  נכנסתי אל תוך החדר הצר, החדש שפעם חלקתי עם מתן, עם שתי המיטות שהיו מחוברות בפינה של החדר. פוסטרים ישנים של להקות מטאל נתלו על הקירות ונראה שעבר זמנם. לא העזתי לגעת בהם, מתן היה שתלה אותם פעם בהתלהבות יתרה, מתן היה שהשאיר אותם במהלך שירותו הצבאי… מתן היה.

  נשכבתי על המיטה שלי ועצמתי את עיניי. היום הראשון שלי באזרחות, היום הראשון של החיים האמיתיים שלי. חיים שנראים לי מבלבלים ולא צפויים כאחד. כן, חלמתי על היום בו אשתחרר ביחד עם חברי לגדוד, כן, ספרתי את השנים, ואז את החודשים ולבסוף את הימים עד לשחרור שלי, אך כשהוא הגיע פתאום לא נותר לי מה לספור יותר. פתאום לא נותר לאן לשאוף.

  שמעתי את צליל דלת הכניסה נפתחת בעמימות וניחשתי שירדן חזרה הביתה מבית הספר. רחש של צעדים ואז הדלת נפתחה וראיתי אותה, הילדונת בת ה-14 שהשארתי לבד בבית לפני שלוש שנים, שהתבגרה והשתנתה לגמרי.

“אוהד!” היא קראה בשמחה והתיישבתי על המיטה כדי לחבק אותה. ריח קלוש של פרחים נישא משיערה. לא היה לי מושג שכבר השתמשה בבושם, לא היה לי מושג שנהגה להתאפר כל יום לבית הספר, ממש כמו גברת צעירה.

“זהו. סיימתי עם הצבא הזה.” חייכתי אליה והיא התרחקה מעט.

“אני כל כך שמחה שזה עבר, ספרתי את הימים עד לשחרור שלך ביחד עם אימא.” היא סיפרה לי.

“גם אני ספרתי אותם, למרות שעכשיו אין לי מושג מה לעשות הלאה.” התוודיתי והרגשתי מבוגר וצעיר מכפי גילי בו זמנית.

“מה זאת אומרת מה לעשות?” צייצה ירדן. “ליהנות! להשתחרר! לחגוג! לא בא לך לצאת?”

“מאיפה יש לך את הרעיונות האלו? את לא קטנה?”

“אני כבר בת 17.” הפטירה ונראה שהתרגזה קלות, אך זה נשכח מיד. עיניה השחורות היו זהות לעיניו של אבי אך למזלה הנוקשות שלו לא עברה אליה בתורשה.

“נכון, שכחתי שאת כבר מבוגרת.” הקנטתי אותה.

“ויש לי חבר, אל תשכח.”

“זה אותו מוטי שהתגייס לפני חודש?” ניסיתי לסרוק את מוחי במהירות.

ירדן קימטה את מצחה.

“עם מוטי זה נגמר, אני חברה של קובי עכשיו. הוא כבר שנה וחצי בצבא.”

“איפה בצבא?” שאלתי את השאלה שנחתה אוטומטית על לשוני.

“לא בקרבי, והוא יוצא בכל סופשבוע.”

“כמה זמן את מכירה אותו?” שאלתי. לא סמכתי על בחורים מהצבא, במיוחד על אלו שהתחילו עם אחותי הקטנה. ראשית כל הייתי בחור וידעתי על מה בחורים חושבים בזמן הצבא ושנית כל, לא רציתי שאיזה מנובל על מדים ישבור לה את הלב. היא לא צריכה לחוות דברים כאלו.

“אוהד, אני מכירה אותו כמעט חודש… ותפסיק להיות מגונן שכזה! אתה כמו אבא!” היא התרוממה מן המיטה והתקרבה אל הדלת של החדר ואז חייכה.

“תפסיקי להגיד שאני כמו אבא, אנחנו לא דומים.” ציינתי.

“מה שתגיד, אוהדי.” היא צחקה ויצאה מהחדר.

  כעבור מספר דקות אימא קראה לנו לאכול ארוחת צהריים. כמה שמחתי כשהייתה זו ארוחה רגילה ולא קופסא קטנה של אוכל משומר שעברה מסעות על גבי משאות כדי להגיע עד אליי.

  כשסיימנו לאכול סוף סוף הרגשתי את זה. אותה הרגשה שחיכיתי לה. הצבא הסתיים. הייתי בבית. אפילו האוכל היה רגיל ומוכר היטב. השתחררתי.

הייתי חופשי לעשות כל מה שעלה על דעתי.