אחת מתוך מיליון
“בשבילי לרקוד זה כמו לחיות. אני לא יכולה בלי זה.” הביטה בי. “מכיר את ההרגשה הזאת? שאתה לא יכול לחיות אם לא תעשה משהו?”
סרקתי בקדחתנות במוחי אחר תשובה הגיונית אבל האמת שכאשר עיניה הכחולות ננעצו כי כסיכות ושפתיה נראו כה רכות למגע לא יכולתי לחשוב באופן הגיוני. ההיגיון קפץ מהחלון והשאיר אותי מבולבל מתמיד. התאמצתי עוד יותר לחשוב כדי לא ליצור עליה רושם רע אך נראה שהיא לא שמה לב לקונפליקט שאיתו התמודדתי.
“אני מכיר את ההרגשה שאם אני לא אעשה משהו אני לא אחיה.” אמרתי לבסוף כשנעצרנו ליד המכונית שלי.
“מה?” שאלה באי הבנה.
נשענתי על תא המטען של המכונית שלי והיא עשתה כמוני. כמעט הרגשתי את נשימותיה לצידי. הן הקפיצו אותי וריגשו אותי בו זמנית. ההופעה שהותרנו מאחור ואפילו אחותי נשכחו מזיכרוני.
“ככה זה היה בצבא. ידעתי שאם לא אציית לפקודות אני לא אחיה.” הסברתי ואילצתי את הזיכרונות להידחף הצידה.
(מתוך “אחת מתוך מיליון”)

תגובות הקוראים
אני מדמיינת את כל הדמויות בסיפור נותנות לי חיבוק חם ואוהב, אוהד, נינה, ליעד.. ואני נפרדת מהם, וגם ממך, אבל לא לתמיד, כי אני יודעת שהשארת בי רגשות עמוקים מדי, עמוקים מכדי שנוכל להיפרד.
זה סיפור גדול מהחיים!
חלק מהדברים היו די צפויים, אבל בכל זאת אני ממש ממש אהבתי את הסיפור.
בגלל האנושיות, האותנטיות.
בגלל העומק של הדמויות.
מדהים, יפה, ומרגש ביותר.
קראתי את הפרקים הללו ובמספר קטעים הרגשתי את הצמרמורת מחלחלת בתוך גופי.
הכתיבה שלך נהדרת, ריגשת אותי מאוד.
הסיפור מקסים מההתחלה ועד הסוף.
קראתי בשקט ונהניתי מכל רגע.
אבל הסיפור הזה חייב אותי להגיב ולהחמיא לך.
את השתפרת פלאים. הכתיבה הרבה יותר זורמת מתמיד, העלילה, הדמויות, החיבור ביניהן, החיבור בין הווה עבר לעתיד. את כ”כ מוכשרת.
סיפור יפיפה וזה שינוי מרענן לקרוא סיפור שנכתב מנקודת מבט של גיבור ולאו דווקא גיבורה.
מעריצה אותך, את הסיפורים ואת הכתיבה שלך כמובן!
את כותבת נהדר.
את כותבת מדהים.
את מצליחה לכבוש את קוראיי הסיפור, לגרום להם להכנס אל תוך הדמות, להרגיש את הרגשות שהדמות מרגישה.
יאמר לזכותך, כי לא הרבה מצליחים לעשות את זה בצורה כ”כ חדה, וכ”כ טובה.