זיכרונות מתוך האפלה

פרק 1 

ישבתי על שרפרף קטן מעץ בין הקירות העירומים עם צבע הקרם המתקלף. מספר חלונות משני צדדי החדר שפכו אור על ברכיי והבטתי בריק שנוצר מסביבי. אותו ריק שהתרחש בתוך הלב שלי.
 הרגשתי את הנשימות הרדודות שלי ממלאות את החדר בהד קלוש וכמעט ייחלתי לכך שתבוא החשיכה, אך התחרטתי כמעט ישר. החשיכה שמילאה את הנשמה שלי הייתה גם ככה כבדה ללא נשוא. החשיכה שחייתה בתוכי הרסה אותי מספיק.
 רעש חרישי של טפיפות אצבעות קטע את הדממה. סובבתי קלות את ראשי אל האישה שנעמדה בפתח, האימא האומנת שלי. אישה צעירה בעלת שיער ג’ינג’י אסוף מאחור בקוקו גבוה, עיניה בהירות כמעט כמו גוון שיערה. אני והיא התנשאנו כמעט לאותו הגובה, אך היא הייתה מעט גבוהה יותר. ודקיקה יותר.
“קדימה, אווה. אנחנו מחכים לך.” קולה נטה להיות רך ועיניה מלאות בחמלה.
“רק עוד רגע, מיכל.” מלמלתי ללא קול ומיכל הנהנה קלות והשאירה אותי לבדי.
 התרוממתי מהשרפרף והרשיתי לעצמי להסתובב בחדר במעגלים. אל תוך ראשי התגנבו שברי זיכרונות אבודים, רסיסים של צלילים שנשכחו מלב, טיפות של אהבה וצער שזורות זו בזו. מספר כה רב של אירועים התרחשו בין קירות החדר הזה שאני פשוט הייתי חייבת לעזוב אותו. הייתי חייבת לנטוש אותו ואת כל המערבולת שהוא הכיל בתוכה. מערבולת הרסנית.
 מיכל הסכימה מיד כאשר ביקשתי שנעבור לגור בעיר אחרת. לא הייתי צריכה להסביר את עצמי יותר מדיי וכבר זכיתי לאישורה. הרגשתי שתמיד תהיה לי את התמיכה שלה ואת ההבנה שלה ושהייתה היא טובה בהרבה מכל אימא אמיתית שיכלה להיות לי ואף פעם לא הייתה.
 למרות שהשתוקקתי לעזוב את הבית הרגשתי ככבולה בשלשלאות. החדר היה כמו מלכודת בעיניי. הזיכרונות רצו לגרום לי לעזוב אך עדיין נמשכתי לתוך המחשבות העמוקות ביותר שלי, אל הפצעים הכי כואבים שלי. אלה שלא הגלידו. אלה שייסרו אותי מדי יום ביומו.
 לבסוף זה קרה. הרהיטים הוזזו ממקומם בחריקה, הבגדים הוצאו מהארונות, הצלחות ושאר הכלים נאספו בארגזים והבית התרוקן לאיטו מדייריו.
 מיכל ואבי, הורי האומנה שלי, חיכו בחוץ בתוך המכונית והיו מוכנים להדריך את חברת ההובלה לעיר אחרת. עיר נטולת זיכרונות כואבים ומעוררים. עיר שבה אפשר להתחיל הכול מחדש – או לפחות להעמיד פנים שאני מתחילה הכול מחדש.
 “להתראות, בית.” מלמלתי והרשיתי לעצמי להעיף מבט אחרון ומקיף בחדר הערום שפעם היה החדר שלי. “אני מקווה שלא נתראה שוב, אפילו לא בחלומות.”
 סגרתי את דלת החדר באיטיות והרגשתי שמשהו קטן נסדק בתוך הלב שלי. העובדה שאזרתי אומץ לסגור את הדלת לזיכרונות שלו, העובדה שאזרתי אומץ לתת לעצמי לשכוח מהכול הפחידה וריגשה אותי בו זמנית.
 ירדתי בצעדים מהירים במדרגות וחיש מהר מצאתי את עצמי עומדת מחוץ לבית. קרני השמש התנגשו בעוצמה בעורי וריח של אביב מילא את אפי. הסטתי את עיניי המסונוורות אל המכונית האפורה ואל המשאית שעמדה מאחוריה.
 רק לאחר שהרשיתי לעצמי לחייך חיוך קטן ובלתי מזיק, חיוך של מישהי שמניחה מאחור לשדים שרדפו אותה, התקדמתי במהירות אל המכונית והתיישבתי במושב האחורי.
 אבי, גבר בשנות השלושים לחייו עם עיניים אפורות ושיער שחור ישר מאחורי ההגה. הוא חייך אליי חיוך מנחם והתניע את המכונית.
“אני שמחה שאזרת אומץ, אווה.” מיכל אמרה. “את נערה אמיצה מאוד.”
נשענתי לאחור על המושב ועצמתי את עיניי.
שלום לך, אהוב שלי. שלום לכל אותן הזיכרונות. שלום לכאב ולצער שעטפו אותי. אני מתחילה חיים חדשים.

*

 תמיד הייתי נערה סגורה. לא יודעת אם זה נבע מהעובדה שעברתי ארבעה משפחות אומנה בחיי או מהעובדה שאף פעם לא הרגשתי באמת בבית – עד למשפחה האחרונה שקיבלה אותי.
 אף פעם לא הרשיתי לעצמי להיפתח. אף פעם לא הרשיתי לעצמי לזרוח. תמיד שמרתי את הפנימיות שלי לעצמי כדי שחס וחלילה משפחה מסוימת לא תרצה לקבל אותי.
 את הזוג הראשון ש”אימץ” אותי אני זוכרת במטושטש כאילו זה לא באמת קרה ורק דמיינתי את הכול בראשי. אלה היו בעל ואישה מרובי ילדים ואני, ילדה קטנה בת חמש התווספתי כמו משקל עודף בעגלה עמוסה לעייפה. ביחד עם שתי בנות תאומות בגילי קרצפנו רצפות וסחבנו שקים כבדים של מצרכים מהסופרמרקט. בסופו של דבר בביקור של המפקחת נלקחתי מהם ואי אפשר לומר שהצטערתי במיוחד.
 האישה השנייה ששהיתי אצלה הייתה אם חד הורית לילד בן שתיים עשרה. חשבתי שסוף כל סוף הגיעה העת שאני אתאקלם במשפחה רגילה ואוהבת אך הטעות עלתה מהר מאוד מעל פניי השטח. התברר שיוני, הבן של שמחה, לא ממש אהב את ההצטרפות שלי למשפחה ועשה כל מאמץ שעלה בידו כדי לגרום לי לרצות לעזוב. החל ממשיכה בשיער החום הארוך שלי עד לזריקה של כל התחתונים שלי מהחלון. גם במקרה הזה המפקחת הגיעה לקחת אותי למשפחה הבאה. לצערי עברו כמעט ארבע שנים עד שזה קרה. למשפחה השלישית הגעתי בגיל שלוש עשרה.
 עם המשפחה השלישית שנפלתי לתוכה חשבתי שאבלה עד לבגרות שלי. אריאנה ויוסף היו זוג אנשים מבוגרים בסוף שנות החמישים לחייהם שנזכרו בעובדה שהם רוצים לגדל ילדה – איך לומר – קצת מאוחר מדיי מכדיי ללדת אחת כזאת. אריאנה לימדה אותי לתפור ולסרוג וליוסף הייתה חנות נעליים מאז ימי צעירותו אותה הוריש לו אביו. אפשר לומר שברגע שהתרגלתי אליהם נקטפו חייו של יוסף באכזריות באמצע יום בהיר ואריאנה נאלצה לוותר עליי ולמסור אותי בחזרה אל הסוכנות.
 בגיל שש עשרה הרגשתי כמו חבילה עוברת. חבילה חבולה והרוסה שאף אחד לא רוצה בה. רק אז התחלתי להרגיש מרירה לגבי החיים. רק אז התחלתי להסתכל על משפחות שלמות ומאושרות בעיניים מלאות קנאה. אף פעם קודם לכן לא חשבתי “למה לי אין משפחה? למה אני לא נולדתי לזוג הורים שלא היו נוטשים את הבת שלהם?” ובאותו תקופה המחשבה הזאת טרדה את מנוחתי כל יום.
 הרמתי את עיניי למיכל וחייכתי. היינו באמצע הנסיעה. נותרה עוד חצי דרך עד שנגיע לביתנו החדש.
כמה שמחתי שהגעתי לזרועותיהם האוהבות של אבי ומיכל. כמה שמחתי שמצאתי סוף כל סוף אנשים שלהם אני יכולה לקרוא משפחה. אפילו שהייתה זו משפחה ב’כאילו’, אפילו שהייתה זו משפחה מלאכותית, הם היו המשפחה שלי. הקיר התומך שלי. ולא התכוונתי לוותר עליהם אף פעם.
*

המכונית נעצרה מול בית קטן למראה עם קירות לבנים וחלונות עם מסגרות אפורות. עדיין לא הצלחתי למדוד בזווית עיני אם הבית הזה היה גדול יותר מהבית הקודם או קטן יותר. מהמושב שבו ישבתי במכונית לא הצלחתי להעלות בדמיוני כיצד החדרים בתוכו נראים.
“אווה, תעזרי לאבי להוציא את המזוודות מתא המטען בבקשה.” מיכל אמרה שנייה לפני שיצאה מהמכונית והתקדמה אל עבר נהג משאית ההובלה שנעצר מאחורי המכונית שלנו.
“בסדר.” אמרתי. לא הייתה לי שום בעיה לעזור. יצאתי מהמכונית והוצאנו את כל המזוודות מתא המטען, ביחד עם אבי. למיכל ולאבי היו ביחד ארבעה מזוודות. לי הייתה רק מזוודה אחת. לא ראיתי טעם בקניית הררי בגדים. לא ראיתי טעם בלסחוב את כל הספרים שקראתי ביחד איתי. הספרים נותרו בזיכרון שלי ולא הייתי זקוקה להם פיזית כדי לשחזר אותם במחשבותיי.
“את מוכנה להיכנס לבית החדש שלנו?” אבי שאל כשהתקרבנו אל דלת הכניסה עם כל המזוודות והתיקים בידינו.
“כן.” אמרתי והרגשתי בכלל לא מוכנה. הבית הקודם עדיין רדף את מחשבותיי. הרי רק לפני מספר שעות ישבתי על השרפרף ובהיתי בקרניי השמש שהצטיירו על ברכיי.
אבי הוציא מפתח מכיסו ופתח את דלת הכניסה. נכנסנו אל תוך הבית לא מעיזים לומר מילה.
היה זה בית ריק ורחב ידיים. ראו מיד כמה חסרו לו הרהיטים. הוא נראה כמעט חסר צורה בלעדיהם. החדר הראשון שראיתי היה חדר המגורים. החדר שראיתי אחריו נועד להיות חדר השינה של מיכל ואבי והחדר לצידו היה החדר שלי. חדר קטן ונוח – בדיוק כמו שרציתי. חדר שהוא כמו קונכיה לחילזון. חדר שאוכל לברוח בתוכו אל תוך עצמי ולצאת רק כאשר אפשיר בחזרה למצבי הרגיל.
“אפילו האנרגיה בחדר הזה שונה מהאנרגיה שהייתה בחדרי הקודם.” אמרתי לאבי והוא הנהן. הוא נכנס בזהירות אל החדר והניח יד בוטחת על כתפי.
“את תהיי בסדר, ילדונת. אל תדאגי. כל מה שקרה שם כבר עבר. מעכשיו תהיי מאושרת יותר. תמצאי חברות חדשות, בית ספר חדש. הכיתה האחרונה שלך בתיכון!” הוא אמר בבטחה. הקול שלו השרה עליי בטחון אפילו אם זה היה לזמן מוגבל. אף פעם לא הרשיתי לעצמי להרגיש בטוחה מדיי בשום מקום. ידעתי שלכל בטחון מופרז יש מחיר. ולא רציתי לשלם מחיר שהיה כבד מכדי שאוכל לעמוד בו.
“הלוואי ויכולתי לישון לפחות עד סוף השנה הבאה.” מלמלתי ואבי צחקק.
“יש לך משאלות מוזרות לגמרי.”
“אין לי משאלות. או שבעצם רק אחת. שהוא יפסיק לרדוף אותי. שיפסיק להזכיר לי את עצמו בכל פעולה שאני עושה.” עיניי נחו על נקודה בלתי נראית על הרצפה.
“תקשיבי לי, תפסיקי לחשוב עליו. הלב כבר יישכח וכך גם הראש. הכול ישתנה מעכשיו.” אבי החזיר בשתי כתפיי ועיניו האפורות חדרו אל תוך עיניים הירוקות.
כמעט התחלתי לבכות בנוכחותו אך החזקתי את עצמי. הבטתי בו בעיניים ממוזגות ורציתי שיחבק אותי באותו זמן רציתי שילך מפה וישאיר אותי לבדי.
“היכן אתם?” נשמע קולה של מיכל ברחבי הבית. “אווה? אבי?”
הסתובבנו אליה כשהיא התקדמה אל פנים החדר בחיוך ענקי.
“יש לי רעיון נפלא!” התרגשה. “בואו נצבע את החדר שלך בכל צבע שתבחרי, טוב?”
הנהנתי קלות ואבי שחרר את אחיזתו בכתפיי.
מיכל החליפו עמו מבט מלא משמעות ושניהם עזבו אותי במנוחה.
כמו שכבר סיפרתי מההתחלה תמיד הייתי נערה סגורה. היו רגעים שבהם שמחתי והרגשתי את הלב שלי מקפץ בהתרגשות בבית חזי ולסירוגין הרגעים הללו התחלפו בתמונות קודרות שהשתלטו על כל גופי. דימויים עצובים ומפחידים שהכניסו אותי לעצבות ממושכת.
שניהם, אבי ומיכל התרגלו למצבי רוחי המשתנים. הם התרגלו לעלייה החדה והצניחה ברגשותיי. הרגשתי שהם ידעו עליי הכול ובכל זאת לא ידעו עליי דבר.
 התיישבתי על הרצפה בחדרי החדש ומלמלתי אל תוך החלל:
“הכול קרה בגללך… אתה לא תפסיק להטריד אותי, לא משנה לאן אלך.”