נקמתה של מריה – מאת לאנה וולקוב

פרק 1

“מריה, מריה, קומי”! קול קרא בשמי.

מיד כששמעתי את הקריאות הללו, ידעתי שיום חדש הגיע פקחתי בעצלתיים את עיניי, כשפרצופה של אימי רוכן מעליי. היא הייתה אישה בעלת שיער שחור ועיניים שחורות, שהיו מעוטרות בשקים שחורים עקב חוסר שינה, קמטים די עבים קישטו את צדדי עיניה.

היא לא חייכה. שנאתי את העובדה, שגם לי ולה יש את אותו שיער שחור כלילה, אותן עיניים שחורות כמבוכים נסתרים ותעלות רחוקות. היינו דומות אחת לשנייה כמו שתי טיפות מים. רק הבדלי הגיל היוו שוני בינינו. “קומי, ילדה”! אמרה אימי שוב וחדלה מלרכון מעליי. היא יצאה מחדרי, ונדדה בחזרה למיטתה. פה התפקיד שלה הסתיים. כעת, אני אצטרך להמשיך מאיפה שהיא הפסיקה.

התיישבתי בחוסר חשק על מיטתי, המחוגים הצביעו על השעה שש בבוקר על השעון הורוד הקטן שהיה תלוי על הקיר הנגדי למיטה שלי. אני קמתי ראשונה מכל דיירי הבית בכל בוקר. אימא שלי תפקדה במקום שעון מעורר, היא הייתה קמה בשש בבוקר בדיוק, רוכנת מעליי ומעירה אותי בחוסר סבלנות, ואז חוזרת למיטתה, להמשיך את החלום שנקטע לה בגללי. שעתיים לפני בית הספר אני כבר עמדתי על הרגליים. אחרי שווידאתי לעצמי במראה הקטנה בשירותים, שאני נראית מפחידה עקב תסרוקתי המבולגנת ועיניי העייפות, כמו בכל בוקר, הלכתי להעיר את סמנתה הקטנה, אחותי בת השש אחריה עברתי אל בראון, האח הקטן שלי בן השמונה ואחר כך הערתי את דויד בן התשע , שישן מעל השמיכה ולא מתחתיה, ואולגה בת השלוש עשרה.

האחות הכי עצלנית ביקום התעוררה אחרונה.

היא שנאה כשהערתי אותה.

“תפסיקי להיות המטפלת שלי, מריה”! הייתה ממלמלת בעוד שעיניה סגורות.

“אם אני לא אעיר אותך, את לא תקומי”. אמרתי בקול. לפעמים היה בא לי להתפרץ אליה ולהגיד לה, שאני לא רוצה או מעוניינת להקים אותה בכל בוקר. זה לא שימח לי את היום, להקים את כל הבית בכל פעם מחדש, במקום לישון עוד שעה נוספת.

“פשוט אל תעירי אותי בפעם הבאה, טוב”? מלמלה כל בוקר מבעד לשמיכות. כל בוקר הבטחתי לעצמי, שבבוקר הבא אני פשוט לא אעיר אותה. ואיכשהו, כל בוקר הערתי אותה מחדש, שוכחת מההבטחות של עצמי. בזמן שכולם הסתדרו, התלבשו והציעו את המיטות שלהם, אני הייתי עסוקה בלהכין שתייה חמה לאחים שלי, רוטנת בליבי על חוסר הצדק שמתרחש בביתי, על זה שאני תמיד מקבלת אחרונה את המקלחת, תמיד מקבלת אחרונה את הכל.

אני רק בת ,15 אני לא המטפלת של כל העולם. למה ג’יזל לא תעשה מעשה טוב יום אחד, ותיתן לי לישון בשקט עוד שעה? אך לא… הגברת תישן בעצמה עד הצהריים, ולא תטרח להזיז אצבע כדי להכין ארוחת צהריים.

ג’יזל הייתה האחות הבכורה, זאתי שכולם אהבו והעריצו. אני ממש לא מבינה למה, כי היא לא עשתה שום דבר בשביל הבית, לא בשלה, לא ניקתה. התפקיד העיקרי שלה היה להיות אגואיסטית. ואת התפקיד הזה, היא מילאה היטב. ג’יזל הייתה בת ,18 בית הספר היה מאחוריה, וימים מחוסרי עבודה לפניה. לפעמים היא הלכה לעזור לאבא במכולת שלנו, היה לה כישרון במכירות חלב, לחם ועוגות, אבל כנראה שזה היה הכישרון היחיד שלה, חוץ משינה מופרזת.

“אני אלך לאוניברסיטה, אבל כשיהיה לי את הזמן המתאים… אני מרגישה שעכשיו זה לא הזמן המתאים”. יכולתי לשמוע במוחי את קולה הצפצפני חוזר על המשפט הזה שוב ושוב, כמו תקליטור שרוט. ריח של טוסטים עלה באוויר, הטוסטים שרק אני ידעתי להכין ככה, הם היו המומחיות שלי. בימים של אהבה רבה יותר כלפיי האחים שלי, הייתי מכניסה לשם תוספות כמו זיתים, עגבניות, רוטב שום וכו,’ אבל הימים האלה עברו כשכיתה ז’ החלה. אני הייתי אימא קטנה. חיקוי של אימא שלי, כשזה היה הדבר האחרון שרציתי להיות. הבטתי בעצמי במראה הקטנה השירותים, כשהתפנה תורי סוף סוף.

עיניים שחורות, שיער שחור חלק עד מאחורי הכתף, לא, לא היו לי עדיין קמטים, הדבר היחיד שאהבתי בי, היה החיוך. החיוך הזה שאין לאף אחד אחר. שפתיי הורודות נפערו וחשפו שיניים לבנות וישרות למראה. חייכתי כמו אדם מאושר מהמאושרים. מוזר שחיוך כזה, בא דווקא מאדם כמוני, שאיני נמנית בין המאושרים כלל וכלל לא. לפחות לא בעידן הזה.

גופי נרעד לרגע מהקור. פשטתי את הכותונת שלי, ולבשתי מכנסיים שחורים גדולים במידה, לבשתי חזייה וחולצה ארוכה אפרפרה מעליה. נראיתי כמו כתם שחור בעולם הזה, נראיתי כמו הצל של הצללים. ככה זה, כשהבגדים היחידים שקיבלתי, היו הבגדים של ג’יזל. המשפחה שלנו הייתה על הקרשים, היינו עניים יותר מעוני עצמו, ומסכנים יותר מאשר הומלסים שגרו ברחוב.

שנאתי רחמים וחמלה מאנשים אחרים, שנאתי שהם מנסים להתערב לנו בחיים, במיוחד שנאתי, שבחגים, הביאו לנו תרומות של אוכל ובגדים, כאילו אין יותר שפל לרדת אליו. הלכתי למטבח, שתיתי את התה שלי, שכבר התקרר מזמן, ואז לקחתי את התיק שלי, והוצאתי את שיירת האחים מהבית.

כולנו הלכנו ביחד, כשבראון מספר לדויד על מספר מכוניות שהיו בטלוויזיה, וסמנתה חולקת עם אולגה מה אמרה המורה ביום הקודם. רק אני הלכתי מכונסת בתוך עצמי, עייפה מהאחים שלי, עייפה מהשגרה, עייפה מהיום שעדיין לא התחיל.

המורה לצרפתית, מיס לוסיה, חילקה את הבחנים האחרונים, כששמש של בוקר חמים עלתה בשמיים בחוץ, והזיזה את הצללית שלי מערבה מהמקום בו שהתה קודם. רעש, כמו דבורים בתוך כוורת מילא את הכיתה, בשעה שהמורה חילקה את הטפסים לתלמידים.

“נהדר, מריה, נהדר”! מלמלה כשהניחה על השולחן את הטופס שלי.

מאה עגול ויפה חייך אליי.

חייכתי בעונג, בפעם הראשונה באותו יום, אם כי היה זה חיוך חבוי למחצה. צרפתית היה המקצוע האהוב עליי ביותר בעולם. שפות אחרות היו המפלט שלי מאחרים, מהמחשבות המייסרות של עצמי. חלמתי יום אחד, שאהיה דוברת בהמון שפות, כי מי שיש בידו יותר משפה אחת, יש בידו יותר ידע וחוכמה, נהג חכם אחד לומר.

“מריה, כמה קיבלת”? שאל ג’וש, בחור סנובי שישב מאחורי בשיעורי צרפתית.

“מאה”. עניתי בקרירות.

מקובלים שפונים אליך ככה סתם, תמיד רוצים משהו, בדרך כלל לנצל אותך עד גבול יכולתם. “ואו, מאה? לא הייתי מאמין. אני קיבלתי שלושים וארבע”. אמר, ונראה כל כך גאה בעצמו. “צרפתית זה חתיכת מקצוע, הא”?

גלגלתי את עיניי, והפניתי את מבטי בחזרה למורה.

“רוצה לעזור לי”? הוא המשיך.

“לא”! מלמלתי כשהסתכלתי עליו אחורנית.

“מריה! הס”! אמרה מיס לוסיה, ולינדה וורוניקה צחקקו להן.

לינדה וורוניקה היו שתי הסנוביות הכי גדולות שהכרתי בכל חיי. כיתה י’ רק התחילה, והן כבר פיזרו את הסנוביזם שלהם בכל פינה בבית הספר, כשהן החלו בכך, שהקימו מועדון מעריצות על שמן. לשתיהן היה שיער בלונדיני, עיניים כחולות, אך אלא בטח היו עדשות מגע, ושיערן בטח היה צבוע, אבל זה לא מנע מהן להתנשא מעל כל גלי הבלונד האינסופיים. נשמע הצלצול להפסקה, הן הרימו את התיקים הקטנים שלהן בצבע ורוד זעקני תואם למגפיים, והלכו משם.

יצאתי מהכיתה, והלכתי במסדרון הומה האנשים, כשצליל שדרנית הרדיו, רנה, נשמע ברקע. “בוקר טוב לכל התלמידים העצלנים שהואילו בטובם להופיע בבית הספר… כאן איתכם, רנה משדרת, עוד עצלנית מהמניין… אז מה דעתכם על לשמוע את אחד השירים השקטים אך המרגשים יותר בשעה הזאת?”

הקשבתי למוזיקה, כשישבתי על הספסל חוץ מהפסקה, בוהה בתלמידים צוחקים זה עם זה, בנות ובנים הולכים יחדיו, כמה בנים שיחקו כדורגל וכמעט פגעו בנערה שצרחה כי הכדור עף לידה, זוג אחד בצידו השני של החצר התנשק לו ליד הגדר, שם גם היו המעשנים, אלה שחשבו את עצמם גם קשוחים וגם אפלים כדי לקחת את הזבל הזה לפה.

תמיד הייתי אחת במתבודדת. זה היה הטבע הרגיל שלי, כמו טבעם של זאבים, שמייללים לאור הירח המלא, אני הייתי רגילה להיות לבד. המחשבות שלי אירחו לי חברה, ככה שתמיד הייתי כלואה בתוך עצמי. ועכשיו, כשכיתה י’ רק החלה לפני שבועיים, והיה זה בית ספר חדש לחלוטין, בלי פרצוף אחד מוכר, הרגשתי שהמחשבות שלי דועכות ומשאירות מקום לריקנות שסירבתי להרגיש בה.

‘אני שונאת פה הכל’… חשבתי לעצמי. ‘אני שונאת את החיים שלי… את האופן שבו אני קמה בבוקר, מסדרת את האחים שלי, את האופן שבו אני חוזרת הביתה, מאכילה אותם, עוזרת להם בשיעורי הבית, ורק בערב מתפנה לשיעורי הבית שלי, שונאת את זה שאין לי זמן פנוי, לכתוב סיפורים קצרים בצרפתית, סתם בשביל עצמי, שונאת את האופן בו אימא שלי מכריחה אותי לעשות את כל אלה’.

“שונאת את הבית ספר”? מלמל מישהו.

לא הייתה זאת אשמתי שיש לי מבט ממורמר.

הבטתי בו, היה לו שיער שחור, ועיניים שחורות כלילה, ובידו הייתה סיגריה.

הוא ראה אותי יושבת לבדי, ובא לארח לי חברה.

“משהו כזה” מלמלתי. הריח המסריח החל לעלות במורד נחירי.

“את לא הראשונה, המקום הזה הוא כמו כלא… אבל למה את לבדך”? שאל.

קולו היה מחוספס מסיגריות.

“ולמה אתה מעשן”? עניתי בשאלה.

הוא חייך.

הוא הביט קדימה, כמו שאני הבטתי, מבטו חדר הרבה מעבר לחצר בית הספר.

“מסתורי החיים… לכי תדעי לאן הם ייקחו אותך… אני בחרתי את הדרך הזאת”

אמר ושאף מהסיגריה שלו.

“בחרת בדרך הלא נכונה”. מלמלתי.

“ואת בחרת בנכונה”? החזיר לי שאלה.

השפלתי את מבטי.

“אז את לא יותר טובה ממני, אני קאל, ואת”? הוא הושיט לי יד ללחוץ את ידו.

היססתי לרגע, ואז לחצתי אותה.

“מריה”. אמרתי.

הצלצול נשמע, שמחתי על כך. אם הייתי יושבת שם על קאל הרבה זמן, העשן של הסיגריה היה אוטם את ריאותיי והייתי נחנקת קרוב לוודאי.

“אז, נתראה מתישהו”? שאל, כששנינו קמנו.

הוא זרק את הסיגריה על הרצפה, וכיבה אותה עם הרגל.

“אולי”.

הסתובבנו והלכנו כל אחד לכיוון שלו. אולי לא הייתי מוכנה להודות בכך, אך לא הרגשתי כל כך בודדה עכשיו אחרי הכל… אבל אם אני אסתובב איתו, הוא בהחלט ייגמל מסיגריות, החלטתי לעצמי.

הלכנו הביתה בשיירה אחת גדולה, הפעם כולם שתקו, משתוקקים להגיע הביתה, משתוקקים לארוחה. הרגשתי שהיה משהו שונה ביום הזה, אבל לא ידעתי בדיוק מה.

אך לא, כנראה טעיתי, חשבתי לעצמי, כשמזגתי לכולם מרק לצלחות שלהם.

“איך היה בבית הספר”? שאלה האם.

“המורה נתנה לי מדבקה”! התלהבה סמנתה הקטנה.

“אוו… ואני קיבלתי 87 בחשבון”! אמר דויד.

“אני קיבלתי יותר”! אמר בראון בהקנטה.

“כן, אבל קטן ממני בשנה”! החזיר לו דויד.

“את מי זה מעניין? רוד סוף סוף הציע לי לצאת לטיילת ביום שישי”! צווחה אולגה. רוד היה הנער שהיא “נדלקה” עליו מאז תחילת החטיבה. כולם ידעו שהיא מתה עליו, אבל אף אחד לא חשב שזה יהיה הדדי ביניהם.

“כבר חזרתם מבית הספר? נגמר לי השקט, ורק עכשיו קמתי”! יצאה ג’יזל מהחדר שלה. ‘שתקו כבר’!!! רציתי לצעוק. לא יכולתי לסבול אותם יותר. הם היו כמו מחטים קטנות שדקרו בי שוב ושוב באותו פצע פתוח.

רציתי להגיד “אני שונאת אתכם,” אבל אמרתי: “אני לא יכולה לסבול את הרעש הזה יותר! כולם לעשות שיעורי בית”!

ג’יזל נחרה לי. “לי את לא תגידי מה לעשות”. אמרה כשחלפה לידי, והשאר הלכו רוטנים

לחדריהם.

“למה את לא עוזרת לאבא במכולת”? שאלתי אותה.

היא התיישבה על אחד הכיסאות של המטבח, בידה צלחת עם דגנים וחלב. “אין עבודה במכולת. אף אחד לא בא לשם. אנחנו מרוששים”. אמרה בקול יותר נמוך. בהיתי בה לרגע, ואז התעשתי.

“לא יכול להיות! תמיד באו לשם אנשים”! מלמלתי לה בחזרה. הייתי כל כך מופתעת.

“אז זהו, שהם החליטו ללכת למכולת החדשה, שם יש יותר הנחות” אמרה והחלה לאכול את הדגנים שלה.

“ממה נחיה”? שאלתי אותה.

“אני עוד מעט עוזבת ממילא, ואתם, תסתדרו איך שאתם רוצים”. אמרה בחיוך מה.

“לאן את הולכת”? שאלתי.

“לצבא. שם ידאגו לי ויאכילו אותי” אמרה.

כמה אופייני לג’יזל. החנות של אבא מרוששת, אין לנו כסף, והיא מתחפפת, במקום לעבוד, לעזור למשפחה, היא עושה את התרגיל התמידי שלה, “הצל את התחת שלך, וברח.”

הלכתי לחדר שלי, שהיה גם החדר שלי וגם החדר של אולגה, היא הייתה על קו הטלפון וצווחה לחברה אחת או אחרת:

“רוד! את מאמינה? תמיד ידעתי שהוא דלוק עליי! ואם נהיה חברים? איזה קול… נלך ביחד בבצפר ואז דניז תקנא”!

אחותי הקטנה התמימה והצווחנית. כמה עוד יש לה ללמוד בחיים.

אבל לא ממני.

לי לא היה חבר ואיני רוצה באחד כזה. לא סתם אומרים שחבר זה דבר בוגדני, שקרן ושובר לבבות. הלב שלי גם ככה היה רסיסים של רסיסים, לא רציתי שהוא יעלם לחלוטין.

בלי חשק, פתחתי את מחברת המתמטיקה שהוצאתי מהתיק, ובהיתי בתרגילים המסובכים שניתנו לי. מתמטיקה, הייתה כמו סינית בשבילי, אם לא גרוע יותר, כי סינית זאת שפה… ושפה אפשר ללמוד, אבל מתמטיקה אי אפשר להבין.

שורשים… שורש של שמונים וארבע ועוד שורש של שבעים ושמונה שווה איקס ברבוע ועוד ארבע…

איך פותרים את זה? ניסיתי לחשוב בחוזקה, אך ככל שחשבתי יותר, המחשבות נדדו לכיוונים אחרים לחלוטין… במקום לפתור את הבעיות במתמטיקה, התחלתי לפתור את הבעיות הפיננסיות בבית שלנו, וגם להן, כמו לתרגילי שורשים, לא היה שום פיתרון ממשי.

התייאשתי.

זהו. איני תלמידה של ארבע יחידות לימוד מתמטיקה. שיורידו אותי לשלוש.

סגרתי את הספר בהרגשה של החמצה, ונשכבתי על המיטה.

*

“מריה, קומי עכשיו! איך את נרדמת ככה”? שמעתי שוב את קולה של אימי.

כבר בוקר!? אך לא היה זה בוקר, השעה הייתה חמש וחצי בערב, נרדמתי בטעות כששכבתי על המיטה.

“מה הבעיה”? מלמלתי בזעם.

“את צריכה לעזור בבית, זאת הבעיה”! אימי צעקה.

“כאילו אני לא עוזרת מספיק”! צעקתי לה בחזרה.

“ששש! את מפריעה לי לדבר בטלפון”! אמרה לי אולגה.

היא עדיין בטלפון… יכולתי לנחש על מה היא דיברה כל כך הרבה.

“מריה, בואי, מי ישטוף את כל הכלים? מי יכין משהו לאכול לערב”?

קמתי בחוסר חשק, עכשיו שנאתי אותה יותר מכל. הייתי כל כך עייפה, שכמעט שברתי כוס, כששטפתי כלים. כשאימא עברה מולי, פשוט רציתי לזרוק את הכוסות עליה, כדי שתניח לי לנפשי, או תשטוף אותם בעצמה.

“אני כותבת ספר, את לא מבינה? אני צריכה להיות בשיא הריכוז שלי… עבודות הבית מסיחות את דעתי” אמרה כשהלכה מחדר זה לאחר, עם המחשב הנייד שלה, שאותו קנתה כשעוד היה כסף מה במשפחה.

‘גם כן, עוד אגואיסטית אחת… צריך היה לשנות את השם המשפחה לאגואיסטיות, אצלנו בבית’ חשבתי. ‘או לפחות לקנות בפעם הבאה מדיח כלים, במקום מחשב נייד. במשפחה עם שש אחים מותר”.

הספר שלה, הספר של אימא. לעולם הוא לא מתקדם. אף אחד לא יודע מה בדיוק היא כותבת שם, אבל אני תמיד חושבת, שזהו תירוץ כדי לא לעשות את עבודות הבית, ושבעצם לא כתוב שם שום דבר. פעם הספרים שלה היו נמכרים כמו לחם חם מהדוכן במכולת של אבא. פעם היו באים אלינו הביתה, רק כדי לראות את הסופרת שכתבה “עלים של סתיו” העצוב, שלא טרחתי לקרוא, או את “רק אתה המתנה שאני צריכה,” שנשמע מגוחך מדי, מכדי לפתוח את תוכן העניינים.

כל הספרים האלה החליאו אותי, לא יכולתי לראות עותק נוסף שלהם, רק כי השם שלה היה כתוב שם, אבל אני מוכנה להודות, שהם הצליחו יפה, והייתה לה משכורת נהדרת. מאז היא לא כתבה שום ספר שעלה לדוכנים, אולי נגמרו לה הרעיונות, אולי כי כבר עבר רגע השיא בחייה.

הדלת נפתחה, ואבי צעד פנימה, אני קילפתי תפוחי אדמה כעת.

“מריה, מה נשמע”? שאל כשנכנס.

אבי היה איש מבוגר לגילו, על ראשו הייתה קרחת, עיניו היו חומות ונעימות, אם כי עייפות במקצת. קפצתי עם ידיי הרטובות לקראתו כדי לחבקו. הוא היה האדם היחיד שהערצתי במשפחה הזאת. הוא האמין בעבודה קשה ומטרה שצריך להשיג, כדי להצליח. הוא היה בן אדם של שאיפות ואמביציות, והם קידמו אותו כל ימי חייו עם המכולת שלו. חבל, שעכשיו כל העסק שלו מתמוטט לנגד עיניו. רציתי לוודא שאני אהיה שם כשהוא יראה את השלט “סגור,” על החנות שלו, לא להפסקת צהריים, אלא הפעם לתמיד.

“חזרת מוקדם היום” אמרתי לו, כששחררתי אותו מהחיבוק.

“כן, כן… הייתי צריך לסגור קודם”. אמר לי.

“למה, משהו קורה בחנות”? שאלתי בקול ענייני כביכול.

“לא, דבר לא קורה. הכל כהרגלו”. הוא התחמק ממני ולא הביט בי.

אנשים כנים פשוט לא יודעים לשקר נכון.

“אל תשקר, אבא”. אמרתי בקול נוקשה, והוא הסתובב כדי להביט בי. “האם החנות פושטת רגל”? דרשתי לדעת.

אבי שתק.

ליבי פעם מהר כמו רכבת שזמן נסיעתה.

ידעתי מה זה אומר אם החנות תיסגר, ידעתי מה יקרה, וכל כך לא רציתי זאת.

חשבתי שכבר הגענו לשפל הכי גרוע, אך כנראה שטעות הייתה בידי.

“אני אספר לך את האמת, מריה, תשבי”.