שומרת הזיכרונות

סוניה הייתה אישה יפה פעם. העדות לכך נקברה עמוק מתחת לקמטיה, שכבות על גבי שכבות של קווים דקיקים שסומנו על ידי תווי הזמן. שיערה שהיה זהוב פעם החל לאבד את הצבעוניות שלו ונאסף בקוקו רפוי מאחורי גבה. שפתיה הדהויות צברו עשרות כיווצים אחרי עשרות תקופות שחלפו.

  עיניה השתקפו בעצב נוגה מבעד לחלון. היו אלה עיניים שהסתירו יותר מאשר חשפו, עיניים שכלאו מאחוריהן תלאות שרק יכולתי לדמיין. לא הייתי מצליחה להבין אותה לעומק לולא התוודיתי לסיפור שלה. אולי היא הייתה נשארת לנצח כתעלומה בעיניי. חידה ללא תשובה.

כעת היא פשוט ישבה שם, על כיסא העץ ליד החלון, ידיה נחו בשלווה על ברכיה. לגופה חלוק תכלת, ללא גינונים מיוחדים ונעלי בית כסופות מכותנה.

   כשעמדתי בכניסה לחדר, כמו בכל אחרי צהריים ביום חמישי, תמיד מצאתי אותה באותו מקום, באותה תנוחה. למשך שנייה אחת התחשק לי להתפרץ ולקרוא לה “סבתא!” כדי שתסובב אליי את ראשה, אך מיד התחרטתי. מה יהיה הטעם להבהילה? הרי היא לא יודעת מי אני וכבר אין סיכוי שתדע.

    לסבתא שלי היה אלצהיימר. מחלת השכחה. הזיכרונות הצלולים האחרונים שלה היו הרבה מלפני שהייתי ‘בתכנון’. הזיכרונות שלי ממנה היו חדים יותר. אף אחד לא גנב אותם ממני, והם חזרו אליי בכל פעם שחזרתי לראותה.

    אותן הפעמים בהן הלכתי עם סבתא לגן שעשועים ושחקנו במשחקי תופסת בעוד שסבתא רצה אחריי וניסתה למחות עגלי זיעה שהצטברו על מצחה, הפעם שבה סבתא בישלה מרק כרובית ולא נתנה לי לקום מן השולחן עד שרוקנתי את תכולת הצלחת שלי, הפעם בה סבתא קנתה לי אופניים במתנה ליום הולדת. אותם אופניים עדיין עמדו במחסן הקטן מאחורי הבית שלי. לא יכולתי להביא את עצמי למצב שבו הייתי מניחה את אותה גרוטאה עם הגלגלים הרפויים לצד פחי האשפה בחצר.

עם הזמן הזיכרון החל נוטש אותה. תחילה זה התבטא בדברים הקטנים, מספרי טלפון שנשכחו, מתכונים, שמות של חפצים ואחר כך כבר היא כבר לא זכרה אם אכלה או התקלחה או מתי בפעם האחרונה יצאה מהבית.

מאז סוניה מתגוררת בבית אבות. בדירת חדר וחצי שלה אין מזכרות מאיתנו, היא גרה במקום הסובל ממחסור באישיות. הדבר היחיד שמכסה את המדפים שעל הקירות הן שכבות עבות של אבק. על השידה לצד מיטתה לא עומדות תמונות ממוסגרות. סבתא חיה בשכחה מבורכת, כאילו לא היינו קיימים אף פעם עבורה.

כשהיא החלה לאבד את זיכרונה הייתי רק בת עשר. שבע שנים כמעט עברו מהפעם האחרונה שראיתי אותה בבית.

בכל יום חמישי התייצבתי מול אישה מבוגרת שלא ידעה מי אני. צעדתי באטיות אל פנים החדר. סבתא הסתובבה אליי עם הבעת פנים מעורפלת.

“שלום,” אמרה לי ברוסית.

“שלום. קוראים לי אנה וסיילייב. אני בת שש עשרה וחצי. באתי לבקר אותך במסגרת פרויקט חינוכי בשם ‘תן יד לחברי גיל הזהב’ שעושים בבית הספר שלי.” חזרתי על הטקסט שכבר אמרתי אינספור פעמים. ‘אם תרשי לי, אשמח להנעים את זמנך ולארח לך חברה.’

כשראיתי את האישור שלה, חיוך עדין, התקרבתי בזהירות אל המיטה והתיישבתי בפינה.

חדרה תמיד היה שטוף שמש. בריזה קלה נשבה מבעד לחלון וליטפה את כתפיי.

 אימא לא הבינה מדוע המשכתי לבקר את סוניה. הרי לא יכולנו לדבר על שום דבר באמת. סוניה נראתה כמו סבתי, אך בתוכה חיה זרה ומנוכרת שחדלה מלהיות חלק מהמשפחה. האמת שהביקורים אצלה העניקו לי שלווה מסוימת, מן הזדמנות לעצור את החיים החיצוניים ולהרהר בכל מה שהתרחש סביבי, אפילו אם הקיפאון היה לקומץ בודד של רגעים.

“תרצי לדבר על משהו שקרה לך לאחרונה?” שאלתי.

“אני אשמח אם נוכל לשבת בשקט, נערה צעירה. יש לי הרבה במה להרהר.” היא השיבה.

  במקום מגוריה של סבתא יכולתי לנשום לרווחה מבלי לדאוג לחיים הפרטיים שלי, למריבות ולוויכוחים ששררו בבית כמו מגפה הרסנית.

נהגתי להימלט אל סבתא סוניה, שהייתה יפה פעם. יפה ומלאה באופי וחיות נפש. היו אלה כמובן רק השערות, דברים שרק יכולתי לנחש, מחשבות שרק יכולתי לדמיין. אחרי הכל, העיניים שלה הסתירו יותר מאשר גילו. המבט שלה החביא יותר מאשר חשף. אותו מבט נוגה שהביט בי כשחייכתי בביישנות.

  כך חלפו רוב הפגישות שלנו, בשתיקות שלוו בשקיעתה של השמש. אך לא התחרטתי עליהן. הן מילאו אותי בתחושה חיובית. סבתא סוניה הקרינה חיוביות אפילו אם מוחה שרה במצב של בלבול תמידי.

מספר רב פעמים של פעמים רציתי למרוד, לשבור את כל המוסכמות ולפרוץ את גבולות המחלה שלה. כל כך רציתי להגיד לה שאני אוהבת אותה, מעריכה אותה והייתי עושה הכל כדי שאוכל לדבר איתה אפילו פעם אחת. כל פעם איבדתי את קור הרוח. דחיתי זאת לפעם הבאה. שכנעתי את עצמי להחזיק את המילים מאחורי סורג ובריח.

לא הפעם, אנה. לא הפעם. תמתיני עד לפעם הבאה. אז תגידי לה. תתוודי בפניה שאת הנכדה שלה. אולי היא תיזכר בך, במשפחה שלך, במשפחה שלה, בחיים שהותירה מאחור, ואז תהיי מוכנה לאסוף את שאריות הזיכרונות שתפרוס בפנייך. זיכרונות שימצאו את דרכן ויפרצו החוצה מבעד לערפל מתוך פרצות קטנות בזמן. שברירי מילים שיעירו את גופה מהתרדמת שאליה היא שקעה.

אך לא הפעם, אולי בכל זאת, בפעם הבאה.

*

   לקראת סוף הקיץ התגלה בפניי, במקריות מוחלטת, אוצר שכמותו לא דמיינתי. היה זה כשאימא שלחה אותי להביא מן המחסן קופסת מסמכים של חשבונות בנק ישנים עבור אבא. קיטרתי לא מעט על העובדה שהיא שלחה דווקא אותי למחסן ולא את אחת משלושת אחיותיי הנוספות שהיו בבית באותו זמן. אימא אהבה להעמיס עליי במטלות כי תמיד היה לי קשה לסרב לה.

המחסן היה מלא חפצים מעופשים שלא נמצא להם שימוש אך אף אחד מבני המשפחה לא מצא את הלב לזרוק. קופסאות עם צעצועים ישנים, אלבומי תמונות, מכשירי חשמל שאבא הבטיח לתקן ולא עמד בהבטחותיו, ומספר קופסאות עם מחברות ישנות וספרי לימוד מבית הספר משנים קודמות.

 מצאתי את הקופסה הרצויה שעליה היה רשום בכתב גדול ברוסית “חשבונות”. הקופסה עצמה הייתה לכודה בין קופסאות מאובקות ללא סממנים מזהים.

“לאן דווקא אותי שלחו להביא את הקופסה הזאת?” הבעתי את אי שביעות הרצון שלי בקול רם כלפי הקופסאות.

  נאנחתי והתחלתי להזיז את הקופסאות הכבדות הצידה כדי לחלץ את הקופסה המיוחלת. קופסת החשבונות הייתה קבורה עמוק מאחורי שאר החפצים המיותרים. אחרי כמה תנועות לא מחושבות מצדי ושניות לאחר מכן, הקופסה שעמדה על המדף העליון נפלה בחבטה על הרצפה. עשרות ערימות של מכתבים ומחברות ישנות נשפכו על הרצפה ברשרוש ניירות חרישי.

“נהדר! פשוט נהדר! עוד עבודה בשבילי!”

  התכופפתי כדי לאסוף את המכתבים והניירות בחזרה אל הקופסה ורטנתי לעצמי. דחסתי את הניירות המתפוררים פנימה מבלי להסתכל אך תמונה אחת קטנה שהודבקה לאחת מהמעטפות גרמה לי לעצור.

  לבי קפא.

  אימצתי את עיניי כדי לזהות את את תווי הפנים, את החיוך שחייך אליי מבעד לצבעים של שחור ולבן. זאת הייתה סוניה, כשהייתה צעירה. היא חייכה אל הצלם מבלי לדעת שכעבור שנים רבות התצלום שלה ינחת במקריות מוחלטת בידיה של נכדתה.

  חזרתי לנבור בניירות שזרקתי בחזרה אל הקופסה, כשהסקרנות החלה מחלחלת בתוכי. בחנתי את הכתב המסולסל על גבי הנייר.  נאבקתי כדי לקרוא את הכתוב. אומנם ידעתי לקרוא ולכתוב ברוסית, אך התקשיתי לקרוא כתב יד מחובר. כל האותיות נהגו להתבלבל לי והייתי נוהגת לוותר כבר בשורות הראשונות. אך הפעם לא רציתי לוותר. ידעתי שאולי בקופסה הזו אוכל למצוא תשובות לשאלות שאף פעם לא יכולתי לשאול עליה. תשובות לשאלות ששאלתי את עצמי במשך כל ימי חיי.

  באחד מן המכתבים ראיתי את שמה של סוניה בכותרת. ראיתי את שמה חוזר שוב ושוב בכמה פסקאות. התאריך שעל גבי המכתב היה משנת 1964 ונדמה לי שהיה זה מכתב אהבה.