הריקנות שהתפשטה בתוכי הפתיעה אותי. הייתי לא יותר ממעטפת של נערה בשמלה לבנה ונעלי עקב זהובות, חיוורת ונרעדת. בתוכי, הייתי חלולה מכל רגש. הפעימות של האנשים מסביבי ואלו ששכנו בתוכי הלכו ונכבו. פתאום שמעתי רק רעש לבן בים של המולה. צפיתי בהם מתהלכים בגלימות שלהם מסביבי, כמו בתוך חלום. הם הצטעקו בצער אך אני ראיתי
בלוג סיפורים בהמשכים
שמעתי את נשימותיי הרדודות עולות ויורדות, היטב באוזניי. ניסיתי להכריח את עצמי לנשום כמו שצריך, אך זה היה קשה מכפי שחשבתי. גיליתי ששכחתי איך נושמים כמו שצריך. גופי נאטם לכל תחושה. עטפתי את עצמי במסיכה של אדישות, אך עמוק בתוכי האימה התפשטה במהירות וחדרה לכל נים מתחת לעורי כמו סרטן. תסמכי עליי. זה היה כל
ציפיתי לראות גועל בהבעת פניו. ציפיתי לראות את הסלידה שתמיד ראיתי בפניהם של עוברי אורח כשעיניהם נחו על אנשי החצאים, ששכבו מטונפים על המדרכות בצידי הרחובות. חשבתי שהוא יירתע ממני כשהמילים ישקעו עמוק פנימה. אך הוא לא הרפה ממני ופעימותיו לא הפכו למנוכרות. “זה לא משנה לי איזה דם יש לך.” הוא סינן כשתווים של
יכולתי להרגיש את המתיחות עוטפת אותי כמו שמיכה, כשחזרתי למעונות. משהו מצחין עמד באוויר. קלאמה דחקה בי להחליף בגדים בחזרה למדים של הפליטאה. היא עמדה בקוצר סבלנות ליד הדלת וצפתה בי מתלבשת. “את חייבת למהר!” היא הצטעקה. עדיין לא הבנתי מה קרה, אבל פעימותיה של קלאמה היו משובשות ושבורות. הבנתי שעדיף לא לשאול שאלות ומיהרתי
השניות נדמו כדקות, והדקות נדמו כשעות. כל נשימה שלקחתי פנימה הייתה כבדה ומחניקה מהקודמת. פשטתי את השמלה, שהפכה מפריט לבוש יוקרתי לסמרטוט מגואל בכתמי דם וזיעה. במקום זאת, לבשתי חולצה ארוכה שהוצאתי מארונו של רפאל, שהייתה גדולה עליי בכמה מידות והשתרכה עד לברכיי. לא נתתי לצינה להטריד אותי. לא היה זמן להרגיש את הקור. עמדתי
הם הגיעו קצת לפני שקיעה, כשהשמיים המזויפים נצבעו בעשרות גוונים של אדום וכתום, מלווים בצלילי ההמנון שלנו, שבקע מהרמקולים והדהד בין הבניינים. שיירה של גברים, לבושים בחליפות זהובות שנצנצו בשמש השוקעת ונעלו נעלי צבא כבדות שהלמו בשבילים בצלילים מתכתיים. הצטופפתי ביחד עם שאר החניכים הסקרנים על המדשאות, מנסה להציץ בקימבל לרימאר, השליט הדגול שלנו. זו
הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, כשהם הוציאו את הגופות על האלונקות ממרתף העונשים. באלאר צדק, רק שלושה מהחניכים שרדו. החניכים ששרדו הועמדו בבושת פנים מול כולנו. הם נראו חיוורים, כחושים ומלוכלכים בכתמים של דם ואדמה. השניים האחרים כוסו בסדינים לבנים וגופותיהם הוצאו החוצה על ידי גאלנה ומחנך נוסף שלא ידעתי את שמו. חשבתי שאני עומדת
“תזכירי לי שוב, לאן אנחנו הולכות?” “חכי ותראי.” השעה הייתה מאוחרת ולילה משכה אותי לכיוון היער, שנראה חשוך ומאיים. עדיין לא התאוששתי מהביקור האחרון שלי עם אסא באותו יער ארור והנה שוב מצאתי את עצמי משתרכת אל המקום המקולל הזה. היא הובילה אותי בין סבכים של עצים גבוהים ומרתיעים, כששברי ענפים התקפלו תחת רגלינו בחריקה.
עמדנו ביחד עם שאר החניכים על הדשא, רועדים ומצטופפים קרוב זה לזה עקב הצינה של הבוקר. השעה הייתה חמש וארבעים בבוקר כשהצופר של ההפסקות הפך לשעון מעורר. קרני שמש חלושות הפציעו מבעד לסבך של עננים אפורים. אני וקלאמה היינו מכוסות מכף רגל ועד ראש בצעיפים וכובעים, אך עדיין, הקור חדר פנימה דרך הפתחים הקטנים ביותר
למרות שהפליטאה הייתה מתחת לאדמה, עדיין זכינו להרגיש מהו חורף אמיתי. המנהלת שלנו, פנלופה מורגן, החליטה להוריד את מפלס המעלות לאפס, כדי להתאים את עצמנו למזג האוויר של למעלה. הכפור והצינה הפכו את הבקרים שלנו לאומללים, אך לפחות קיבלנו בגדים חדשים: כובעים, כפפות, צעיפים, מעילים ומגפיים חדשות. הייתה אווירה של אופטימיות זהירה במעונות של הבנות.