בלוג סיפורים בהמשכים

עולם ללא קץ – פרק 9

עמדנו ביחד עם שאר החניכים על הדשא, רועדים ומצטופפים קרוב זה לזה עקב הצינה של הבוקר. השעה הייתה חמש וארבעים בבוקר כשהצופר של ההפסקות הפך לשעון מעורר. קרני שמש חלושות הפציעו מבעד לסבך של עננים אפורים. אני וקלאמה היינו מכוסות מכף רגל ועד ראש בצעיפים וכובעים, אך עדיין, הקור חדר פנימה דרך הפתחים הקטנים ביותר בבגדינו.  

“תביאי לי את הידיים שלך.” היא אמרה לי בחיוך. “ותורידי את הכפפות.”

“קר מדי בלי הכפפות.”

“תסמכי עליי.” היא הורידה את הכפפות שלה ואני עשיתי כמוה. כשהיא הושיטה לי את ידיה הרגשתי חמימות מתגברת ומתפשטת מקצות אצבעותיה לידיי. פערתי את פי בהתפעלות כשהיא צחקה על הבעת פניי.

“אז ספרי לי עליו שוב-“

“כבר סיפרתי לך את כל מה שקרה אתמול שלוש פעמים.” נאנחתי בחוסר סבלנות.

“ספרי לי איך הוא הגן על לילה, מה הוא אמר להם ואיך הוא ניצח אותם-”

“קלאמה, אם את כל כך רוצה לשמוע על באלאר שוב, למה שלא תשאלי אותו?” הפטרתי. “אני נשבעת לך שסיפרתי את כל מה שאני זוכרת מהלילה.”

“-מי הזכיר את שמי?” באלאר פילס את דרכו אלינו ונראה מרוצה מעצמו, כהרגלו. למרות שישנו שעות ספורות בלבד, הוא נראה רענן ומלא רוח חיים.

“קלאמה רוצה שתספר לה איך הצלת את לילה.” השבתי במהירות, לפני שהיא הספיקה לעצור אותי.

“עשינו זאת ביחד, כמובן.” הוא חייך וניסה להניח את ידו על כתפי. התחמקתי ממגעו והיא נשמטה לצידו.

“אלירה שיחקה עם המחשבות שלהם ואני גרמתי להם לסבול כהוגן עם המכות שלי. מזל שהייתי בסביבה, אחרת מי יודע מה עוד הם היו עושים למסכנה הזאת…”

“כמו תמיד, צניעות זה לא הצד החזק שלך.” סיננתי.

“את ראית אתמול את הצד החזק שלי.” הוא מיהר להחזיר לי וקרץ. “תגידי לי אם אהבת את הצד הזה. כי יש לי עוד צדדים להראות…”

הרגשתי את פעימותיה הלא מרוצות של קלאמה. רציתי להבטיח לה שאין לה במה לקנא, אך היא כבר מזמן הפסיקה לחמם את ידיי ושילבה את ידיה בזרועותיה בהפגנתיות.

לא משנה כמה היא ניסתה למצוא חן בעיניו, היה זה כאילו הוא היה עיוור לניסיונותיה. האם ככה נראיתי לצידו של רפאל?

המנהלת שלנו התקרבה בצעדים חפוזים אל הרחבה הקטנה מול המזרקה. כשהיא נעמדה מול החניכים, דממה השתררה בינינו והרגשת כבדות עטפה אותנו. ראיתי את שאר המחנכים ואת ג’נקינס מתגודדים מאחוריה. הבעות פניהם היו חיוורות ונוקשות. ניסיתי לתפוס את מבטו של רפאל, אך הוא אפילו לא הביט לכיוון החניכים. עיניו היו נעוצות בפנלופה.

“הם הולכים להעניש את החניכים על מה שקרה אתמול בלילה.” באלאר לחש לנו. והוא צדק.

פנלופה מורגן קראה בקול מקפיא דם לחמשת החניכים. היה זה מוזר לראות את הפרצופים המבחילים שלהם לאור יום. כעת, הם לא נראו כה מאיימים כמו בליל אמש. האומץ נטש אותם והם היו חיוורים כסיד. הם התקדמו בגרירת רגליים אל הרחבה הקטנה.

“בפליטאה יש אפס סובלנות לאונס והתעללות מינית. כל חניך, שלא יכבד את שאר החניכים והמחנכים, יוענש בדרך החמורה ביותר.” קולה של פנלופה גרם לשערות שעל ידי לסמור. עצם נוכחותה גרמה לי לחוש שבטוח גם אני הייתי צריכה להצטער על משהו שעשיתי. אפילו בלי לנסות, היא הוציאה מתוכנו את ייסורי המצפון הכבדים ביותר. היה זה כשרון חולני. הרגשתי את הפעימות המדוכאות והרופסות של החניכים סביבי וניסיתי לחסום אותם ממחשבותיי, ללא כל הצלחה.

“אתמול בלילה, חמשת החניכים שלפניכם, הרגישו שיש ברשותם את הכח והיכולת לאנוס חניכה אחרת. הם הכו אותה עד שאיבדה הכרה ואז גררו את אותה אל הפחים שמאחורי המשרד הראשי.” פנלופה המשיכה. שמעתי אנחות של זעזוע מכל צדדי. “הם החלו לאנוס אותה, אחד אחרי השני, ללא שום רחמים. למזלה של החניכה, שני חניכים אמיצים עצרו את הזוועה הזאת לפני שהיה מאוחר מדי.”

באלאר החליף איתי מבט חפוז. היה משהו מבשר רעות בדבריה של המנהלת.

“חמשת החניכים יישלחו מיד למרתף העונשים. הם ייכנסו באופן מידי לאחד התאים וישבו שם במשך שבוע ימים, בהם אף אחד לא יבקרם. בסופם, הם יעברו סדרה של תחקורים, בכדי לוודא שחומרת מעשיהם השתרשה עמוק בצורה שלא תישכח.” פנלופה המשיכה לומר בקול קר. “מי ייתן והעונש שלהם יהווה דוגמא לכולכם. תזכרו, הפליטאה מזכה על התנהגות טובה ומענישה על התנהגות רעה.”

רשרוש של אי נוחות חלף בין החניכים כשצפינו בג’נקינס מובילה את המוענשים אל תוך צריף קטן ורעוע שעמד ליד שער הכניסה לפליטאה. כשהיא חזרה מהצריף, פניה של ג’נקינס היו נטולות הבעה.

אף אחד לא העז לזוז ממקומו עד שפנלופה לא נטשה את הרחבה בצעדים נחושים. כשהיא נעלמה, הרגשתי שכולם יוצאים מהקיפאון שאחז בהם.

“לא הבנתי למה העונש הזה נחשב חמור.” קלאמה אמרה כשהיינו בדרכנו לקפיטריה. באלאר עדיין הלך לצידנו, דבר שמאד מצא חן בעיניה. נתתי להם ללכת לפניי, משתרכת מאחוריהם. הרגשת דכדוך עמוקה ולא מוסברת אחזה בי.

“הם יהיו חמשתם ביחד בחדר חשוך, עם מעט מאד אוכל ובלי מבקרים, במשך שבוע ימים.” הוא נהם. ראיתי שהוא שקע בהרהורים, מצב שלא היה רגיל בשבילו.

“אז הם יחכו שבוע בחושך ואז יצאו החוצה.” קלאמה המשיכה. היא לא הבינה, אבל אני הבנתי.

כשהגענו לאסוף את ארוחת הבוקר שלנו עם המגשים בידינו, הרגשתי כיצד אובד לי כל התיאבון. האווירה בחדר אוכל הייתה מלאה בייאוש וכניעה, אך החניכים עטו על פניהם מסכות של חיוכים.

“את חושבת שהעונש שלהם לא נורא כי את מניחה שכולם יישארו בחיים כשהעונש שלהם ייגמר.” באלאר המשיך. “אני מהמר על שני הרוגים.”

“מה?” היא פלטה בזעזוע. “למה שהם יהרגו אחד את השני? הרי הם כולם חברים-“

“חושך מתמשך יכול לגרום לאנשים להשתגע.” הוא השיב בקול מרוחק. “מי יודע איזה קללות נוספות יש במרתף הזה…”

“כמובן שהם צריכים להיענש על מה שהם עשו ללילה, אבל אני לא חושבת שמישהו מהם צריך למות. זה לא יהיה פייר.” היא המשיכה להרהר בקול רם.

“ומי אמר שהחיים בפליטאה הוגנים?” באלאר השיב בכעס לא אופייני והתרחק מאיתנו עם המגש שלו. ראיתי אותו יוצא החוצה מבעד לדלתות השקופות ואז נעלם מעבר לפינה. לא יכולתי להניח לרגשות המטרידים בתוכי לחלוף. בשלב הזה, לא הייתי בטוחה אם הייתי רק כלי שספג את כל מה שהוא הרגיש, או שהיו אלו רגשותיי שלי, שהיו עצובים ומדוכדכים.

“אני לא רעבה. ניפגש בשיעור.” אמרתי לקלאמה כשהיא הניחה את המגש שלה על אחד השולחנות.

“טוב, איך שבא לך.” היא אמרה ונגסה בסנדוויץ’ שלה.

החזרתי את המגש שלי עם האוכל בחזרה אל הדלפק של הקפיטריה ויצאתי החוצה. נתתי לכפור ללטף את לחיי כשחציתי את המדשאות הקרות. ראיתי אותו יושב אליי עם גבו על שפת המזרקה, כשהמגש עם האוכל עומד לצידו, לא נגוע. הדמויות המפוסלות מעל המזרקה המשיכו לירוק מפיהם אש חלשה שהפכה לאדים קפואים. כשהתקרבתי אליו, פתאום לא ידעתי מה עליי להגיד. נעמדתי קרוב אליו וצפיתי במים הקפואים שבתחתית המזרקה.

“גם לך אין תאבון?” שאלתי בזהירות.

באלאר הסתובב אליי והביט בי. התדרים שלו היו חשוכים במיוחד הפעם, דבר שלא הייתי רגילה לו. הוא היה גדוש בעצב וייאוש, מה שהציף אותי רגשית וגרם לראשי לכאוב.

“איך אתה מרגיש?” שאלתי שוב.

“זו שאלה טיפשית ביותר.” הוא נהם וחזר להביט אל נקודה מרוחקת בקצה היער. “את יודעת בדיוק איך אני מרגיש, הרי את עושה את הקשקושים שלך עם התדרים.”

התיישבתי על גדות המזרקה הקרה, כשמגש האוכל שלו הפריד בינינו. לא הבטתי בו. רציתי לעזור לו עם המועקה הזאת, אך לא ידעתי איך.

מה שקרה ללילה, קרה לשנינו. למרות שלא היינו חברים, הייתה זו סיטואציה שאף אחד אחר לא יכל לתאר.

“איך אתה יודע כל כך הרבה על מרתף העונשים?” שאלתי בשקט. ידעתי שזה מה שהציק לו יותר מכל. העונש של החניכים היה לא פרופורציונלי. ההשלכות של המעשים שלהם יכלו להיות קטלניות.

“ביקרתי במרתף כזה פעם.” הוא ירק הצידה בכעס.

“איך הגעת למרתף כזה? מה עשית?” ניסיתי להחביא את ההלם מקולי.

“הגנתי על אימא שלי מהמשטרה הסודית.” הוא הפטיר בזעם. ידעתי שהזיכרונות שלו עדיין הכעיסו אותו. הייתי מופתעת שהוא בחר לשתף אותי בהם. השתדלתי בכל כוחי לא לנבור בתדרים שלו.

“מה אימא שלך עשתה?”

“אימא שלי לא עשתה שום דבר רע. זה היה אבא שלי, הוא היה חלק מהמשטרה הסודית והוא היה צמא להוכיח את עצמו לאנשי הקוויטה.” הוא השיב בשנאה. “העדפתי להיענש במקומה. היא לא הייתה שורדת את זה, היא תמיד הייתה כל כך חלשה, כמו כל שאר הנשים.”

ניסיתי להתעלם מהמילים האחרונות שאמר. לא יכולתי לשכנע אותו שלא כל הנשים היו חלשות. היה זה רושם מוטעה שהוא סיגל לעצמו מאז ילדות, כך נראה. היה זה רושם שלא יכולתי להפריך, בגלל שאכן הייתי אישה חלשה, מבחינה פיזית לפחות.

“כמה זמן ישבת במרתף?”

“יומיים. מאז יש לי סיוטים לכל החיים, מאז אני לא מסוגל לישון בחושך. אני תמיד משאיר את העששית דולקת.” הוא הרים את מבטו אליי. “זה בטח מצחיק, שאני מודה במשהו כזה בפנייך.”

לא אמרתי דבר, בוהה בכפות ידיי שנחו בחיקי. ואז הוא המשיך.

“אם אחרים ידעו את זה, הם יצחקו עליי לנצח.” הוא אמר בקול לועג. “ואת בטח תנצלי את מה שסיפרתי לך עכשיו ותהפכי אותי לבדיחה.”

“אני לא אספר לאף אחד את הסוד שלך, גם אם תהיה בן אדם בלתי נסבל כמו שאתה בדרך כלל.” הבטחתי לו. “אם לא שמת לב, אני לא חניכה מקובלת במיוחד. רק לפני כמה ימים כולם גלגלו את תמונות העירום שלי במחשבותיהם.”

“לא הייתי מתנגד לעוד פיסת רכילות עלייך.” הוא היה חייב לעקוץ.

“תפסיק להיות חולה מין.” אמרתי בעצבנות.

“יש סיבה שתמיד יש מישהי במיטה שלי.” הוא לחש. “אבל זה לא בגלל מה שאחרים חושבים.”

החלטתי שעליי לנסות להחליק את התחושות החדות שלו, לטשטש את העצב ולדחוק הצידה את התסכול.

“לפעמים אני חושב עד כמה המקום הזה מגוחך. כולם פה חולי נפש.” הוא סינן בקול שנהפך ליותר רגוע.

המלאכה שלי החלה להשפיע.

“כן. אני מסתובבת כבר מספר חודשים עם אותה ההרגשה.” השבתי. לפני כן חשבתי שהייתי בודדה לחלוטין בתחושותיי.

“זה כמו תאטרון שבו כולם מעמידים פנים שהם גיבורים, ובעצם כולם מתים מפחד מבפנים.” הוא לחש.

“אנחנו המריונטות שלהם.” החזרתי לו לחישה. רציתי להגיד דבר נוסף, אך הרגשתי את הפעימות המקנאות של קלאמה חובטות במחשבותיי.

היא צעדה לקראתנו כשהבעה זועמת על פניה. מיהרתי לקום ממקומי והתקרבתי אליה.

“אולי תרצי לנחם אותו אחרי מה שקרה אתמול עם לילה.” לחשתי לה בשקט. “אני חושבת שהוא זקוק לחברה.”

חשבתי שהיא תודה לי, אך להפתעתי היא נאחזה בי וידיה שרפו את שלי בעוצמה. התנתקתי ממגעה כשידיי מלאות בכוויות זעירות.

“אין בכך צורך, נראה לי שכבר ניחמת אותו מספיק בעצמך.” היא סיננה והתרחקה בהפגנתיות.

בהיתי בה, המומה, כשהיא הסתובבה ממני והלכה לכיוון האודיטוריום. היא כעסה כל כך שצעדיה העלו עשן מאחוריה.

“מה את עשית לה?” באלאר נהם מאחוריי. “בחיים לא ראיתי אותה כועסת כל כך. היא עוד שנייה תפריח זיקוקים בוערים מהתחת שלה.”

עיוותי את פניי מהתיאור שלו.

קלאמה לא יכלה להמשיך להיות קנאית כל כך. היא ידעה שהלב שלי היה במקום אחר לחלוטין. היה זה לא הוגן שהיא התייחסה אליי בדרך הזאת. היא הייתה צריכה לסמוך עליי יותר.

“היא פשוט מחבבת אותך מאד.” פלטתי ואז החשתי את צעדיי אל האודיטוריום, לפני שהוא הספיק להגיב.

ידעתי שקלאמה תשנא אותי על כך שחשפתי את רגשותיה בפניו, אך לא יכולתי להמשיך בקרקס הזה.

עדיין לא הבנתי למה אנשים טרחו להסתיר את רגשותיהם זה מזה, אם השקרים לא הועילו ורק גרמו לכאב מיותר. האם לא היה יותר קל להיות כנים אחד עם השני, מאשר לשחק במשחקים מיותרים שתמיד הובילו לשיברון לב?

זכיתי לשתיקה רועמת מצד קלאמה במשך כל השבוע. באחד הערבים הקרים שבהם העברתי את זמני הפנוי בספריה, כדי להתחמק מהקנאה הילדותית שלה, החלטתי להתפנות למיטה לפני שהיא תחזור לחדר. רציתי להירדם לפני שאצטרך לראות את הבעת פניה הכעוסה.

גם כך לא יכולתי להתרכז יותר בשיעורי הבית שלי ורפאל כבר מזמן לא הופיע לאימונים שלנו ולא היה לי תירוץ ללכת לחפש אותו. הרגשתי בודדה ועייפה. הדבר היחיד שעודד אותי, היה המחשבה שראשי ייפגש עם הכרית שלי.

כשעצמתי את עיניי נפלתי מיד אל תוך חלום. היה זה חלום שונה מבדרך כלל. מוחי, שתמיד נמצא בעומס יתר בגלל התדרים הרבים שקלטתי מדי יום, אף פעם לא העניק לי חלומות ברורים. חלומותיי היו לא יותר מגיבוב של שקופיות מטושטשות, עם דמויות מטושטשות וקולות עמומים. אף פעם לא התעמקתי בחלומות שלי, כי אף פעם לא הצלחתי לפענח מה באמת קרה בהם. אך הפעם, הייתה זו חוויה שונה.

הפעם הייתה חדות מוזרה בחלום שלי. הצבעים נראו עזים יותר. הראייה שלי הייתה חדה וממוקדת. יכולתי לראות בבירור היכן הייתי.

הייתי ליד דלת צרה ומוצללת. היה חושך מסביבי מלבד האורות העמומים שבקעו מבעד לדלת. פתחתי אותה בחריקה וראיתי שובלים של אור נופלים על גרם מדרגות צר. עליתי במדרגות, כשתחושה של בהילות מתגברת בבטני. נכנסתי פנימה אל תוך חדר מואר כל כך שעיניי סנוורו עד כאב. היו אינספור תמונות ממוסגרות על הקירות. עשרות פרצופים בהו בי מהתמונות.

בחדר שרר כאוס מוחלט. זכוכיות מנופצות על הרצפה, ספרים שנזרקו מהמדפים, על השטיח היה כתם כהה שנראה כמו דם טרי. הריח המצחין ששרר שם עורר בי בחילה. הרגשתי שאני דורכת על זכוכיות כשעיני נפלו על דמות ששכבה מתחת למדף הספרים.

זה היה רפאל. הוא היה בלי חולצה והוא שכב על בטנו, ללא ניע עם גבו אליי.

“רפאל!” הצטעקתי והרגשתי כיצד האוויר אוזל מריאותיי.

כשהתקרבתי אליו יכולתי לראות את עשרות הצלקות הכסופות שכיסו את גבו וידיו. המראה שלו סחרר אותי. היו הרבה יותר צלקות על גופו ממה שדמיינתי. הן השתלטו על צווארו, זרועותיו וגבו כמו ורידים. אף פעם לא ראיתי משהו כה מטריד בחיי.

ניסיתי להתעשת והתכופפתי אליו, מנסה לגעת בזרועו החשופה. הצלקות שלו עקצצו תחת אצבעותיי.

“רפאל, תתעורר! בבקשה…” הרגשתי שאני מיבבת.

ניסיתי להזיז את זרועותיו שוב ושוב אך הוא לא התעורר.

כשפקחתי את עיניי הבנתי שמישהו מטלטל אותי בחשכה.

הייתה זו דמות שלא הכרתי.

“מי זה?” בקושי הצלחתי לפלוט.

“זאת אני, לילה.” היא הניחה לי והתיישבה על המיטה לצידי.

“הבהלת אותי נורא!” אמרתי בבעתה, מנסה להיפטר משרידי החלום המפחיד שהיה לי. זה לא הרגיש כמו עוד חלום, זה הרגיש כמו המציאות. אף פעם לא חלמתי משהו בברור שכזה.

ידעתי שאני צריכה ללכת לבדוק מה שלום רפאל. פניתי לקום ממיטתי ולילה קמה ביחד איתי.

“קרה משהו?” שאלתי בקוצר רוח. לא היה לי זמן לבזבז. הייתי צריכה להגיע לרפאל, לבדוק שהוא מרגיש טוב. לא הצלחתי לסלק את התמונה שלו, שרוע ללא הכרה על הרצפה, כל גופו מקועקע בצלקות המחרידות הללו…

“לא הודיתי לך בשבוע שעבר כי הייתי מדוכאת כל כך… אבל אני רוצה להודות לך על מה שעשית בשבילי.” היא אמרה בשקט. “אם את ובאלאר לא הייתם עוזרים לי… אני לא יודעת מה היה קורה לי. קיבלתי תמיסה שמעודדת הפלה. אף פעם לא חשבתי שמשהו כזה יקרה לי.”

נאנחתי ובהיתי בפניה העצובות.

“הם קיבלו את העונש שמגיע להם.” אמרתי לה. “אני יודעת שזה לא מנחם אותך, אבל לפחות הם ייענשו על מה שהם עשו לך…”

“אני מרגישה כל כך בודדה בפליטאה.” היא הפטירה לפתע. הרגשתי את הפעימות הכבדות שלה מאיימות למוטט אותי ביחד איתה. היה בתוכה הרבה מאד עצב וחוסר אונים. התדרים שלה החלו להשתלט עליי.

לא היה לי נעים, אך לא יכולתי להתעסק בתחושות שלה באותו הרגע. הדבר שהכי רציתי לעשות היה לצאת החוצה ולבדוק שהוא בסדר.

הדלקתי את העששית והתחלתי להתלבש, כשלילה המשיכה לבהות בי מבלי לראות אותי באמת.

“לאן את הולכת?” היא שאלה בקול מרוחק. “כבר מתחיל להיות מאוחר, כבר צריך ללכת לישון-“

“יש משהו שנזכרתי שאני צריכה לעשות.” אמרתי בקוצר רוח. לא הייתה לי סבלנות להסביר את עצמי. “את רוצה שנדבר מאוחר יותר?”

“אני רק רוצה להחזיר לך טובה, על מה שעשית בשבילי.” היא אמרה בקול רפה. “יש משהו שאני רוצה להראות לך.”

“אני אשמח לבוא איתך…” אמרתי במהירות כשנעלתי את נעליי. “אבל זה יכול לחכות למחר בערב?”

היא משכה בכתפיה בתבוסה.

“איך שתרצי. אז ניפגש מחר בערב.” היא אמרה ואז באוושה קלה נעלמה כאילו לא הייתה.

ניסיתי לגרש את המחשבות על לילה מראשי כשיצאתי החוצה אל החורף המהונדס. קיללתי בליבי את פנלופה מורגן, שגרמה לכולנו לסבול מכוויות קור, רק כי התחשק לה.

התחלתי בהליכה מהירה, שהפכה לריצה מאומצת, כשחציתי את השביל המרוצף שהוביל אל המרפאה. האוויר הקר אטם כל תחושה הגיונית בריאותיי. התפרצתי פנימה אל המרפאה.

לא היה אף אחד בכניסה. המיטות הלבנות עמדו נטושות. הכיריים החשמליות היו כבויות ולידן שורה של צנצנות עם תמיסות בשלל צבעים. המשכתי להסתובב במרפאה עד שהגעתי לאותה דלת צרה, כפי שראיתי בחלום שלי. היא הייתה סגורה ורק סדק בודד של אור נראה בתחתית.

“רפאל?” קראתי בשמו בקול.

כשאף אחד לא ענה, הלמתי באגרופיי בדלת.

“רפאל! תענה בבקשה! אתה בסדר? רפאל?”

המשכתי להלום בדלת העץ ללא מענה.

זה לא יכול להיות. זה לא הגיוני שהחלום שלי היה כל כך קרוב למציאות. חרדה נוראית התפשטה בקרבי. הבטחתי לעצמי שאם הוא לא יענה בקרוב אני אצטרך למצוא דרך לשבור את הדלת. נסוגתי אחורנית, מנסה לחשב כיצד לבעוט בידית.

בדיוק כשניסיתי להסתער קדימה בכל הכח, הדלת נפתחה והוא הופיע בפתח. כמעט התנגשתי בו אך בלמתי את עצמי ברגע האחרון.

הוא היה בלי חולצה, עייף ומפהק, אך לחלוטין בהכרה. הוא הדיף ניחוח קל של טבע, ניחוח של עצי איקליפטוס, הבחנתי. רציתי שהריח הזה ידבוק גם בי. רציתי ללכת לישון כשהריח הזה היה עוטף אותי.

“אלירה? קרה משהו?” הוא לא הסתיר את ההפתעה שבקולו. “את בסדר? את צריכה משהו?”

“כן, כן. אני בסדר.” אמרתי בקול חלש. “ואתה בסדר?”

“שמעתי את הצעקות שלך מתוך שינה. חשבתי שעובר עליי חלום רע.” הוא אמר ופיהק. ראיתי את אותן צלקות מטרידות, שהתפשטו על ידיו. לא נראה שהוא שם לב שבהיתי בהן.

“את בטוחה שאת מרגישה טוב?”

“חשבתי שקרה לך משהו.” סיננתי והרגשתי את הסומק נדלק על לחיי. האוויר החל לחזור אל בית חזי. הלב שלי עדיין פעם במהירות כפולה.

פתאום הרגשתי מטופשת כשעמדתי שם. מטופשת ומובכת. רצתי כל הדרך עד למרפאה כי חשבתי שקרה לו משהו, אך לא קרה לו שום דבר. היה זה המח שלי, שניסה לעבוד עליי. המח שלי, שגרם לי להיראות מטומטמת בעיניו. אחרי כל הימים הארוכים שהוא התעלם ממני לחלוטין, הופעתי בפניו ללא שום תירוץ.

“את רוצה שנמשיך לעמוד פה בשקט?” הוא שאל בבלבול. “או שאת רוצה שאני אכין לנו תה?”

“אני לא יודעת למה באתי.” פלטתי במבוכה. “אני מצטערת על ההפרעה…”

“זה בסדר, תביאי לי לשים חולצה ואני חוזר.” הוא אמר ועלה בחזרה במדרגות לחדרו. ראיתי את הצלקות שלו מנצנצות מאחוריו עד שהוא נעלם בחדר המואר.

הוא לא הזמין אותי לבוא אחריו. הוא רצה שנהיה במקום בטוח, בין המיטות הלבנות.

כיסיתי את פניי בידי והקשבתי לצעדים החפוזים שלו על רצפת העץ מעליי. אחר כך הוא ירד במדרגות, לבוש בחולצה כחולה עם שרוולים ארוכים, בידיו קומקום קטן ושני ספלי תה כסופים. היה מפתיע לראות שהיו לו ספלים מהודרים כל כך.

הוא סימן לי לבוא אחריו אל הכיריים. בעודו מכין לנו תה, התיישבתי על אחת המיטות ונתתי לרגליי להתנדנד באוויר. צפיתי בו מפשפש בין המדפים עד שמצא שני שקיקי תה.

“את אוהבת תה צמחים?” הוא הסתובב אליי לרגע וחייך. הייתה זו הרגשה טובה כל כך, שהוא היה כה ניחוח בנוכחותי. “הכנתי את התערובת בעצמי.”

הנהנתי בשקט והוא מזג את המים החמים אל הספלים. הוא הושיט לי את הספל שלי ואז נשען על הדלפק ולגם משלו.

במשך כמה רגעים, אף אחד לא דיבר.

“רציתי לספר לך שלא איבדתי את ההכרה בתחרות האחרונה.” אמרתי בשקט.

“אני יודע.” הוא השיב.

“אה, חשבתי שלא ידעת.” אמרתי במבוכה. “אולי נוכל לחדש את האימונים בערבים?”

“אני מצטער אבל אני לא יכול.” הוא אמר בחפזון והניח את ספל התה שלו על הדלפק. “אני לא חושב שאני אוכל לעזור לך יותר להתאמן.”

“למה לא?” שאלתי בשקט והרגשתי שהלשון שלי נכוות מהתה החם.

“יש לי המון עיסוקים.”

“אבל אין אף אחד במרפאה, במה אתה עסוק?” סיננתי בשקט.

ניסיתי לא לתת לעלבון להתפלש החוצה. ניסיתי לשמור אותו בתוכי. עוד דחיה ועוד דחיה ממנו. היה בו משהו מבלבל כל כך. משהו שלא הצלחתי לפענח. מצד אחד, הוא היה נחמד כל כך ונדמה שדאג לי לפעמים. מצד שני, הוא היה הפכפך ולא היסס להתעלם ממני כשהתחשק לו.

“יש לי כמה עיסוקים בעיר העילית… אני לא יכול לדבר על זה איתך, את יודעת.” הוא אמר בקול חלול. “בתוך מחנך, אני לא יכול לשתף אותך במה שאני עושה שם.”

הנהנתי בזמן שרגשותיי הציפו אותי כמעט עד דמעות. לא הייתי פנויה לבחון את התדרים שלו, כי רגשותיי השתלטו עליי בצורה כה עוצמתית, שלא נותר עוד מקום ריק בראשי, כדי לקלוט את מה שהוא הרגיש.

“עד כדי כך אתה רוצה להתחמק ממני?” לחשתי והרמתי אליו את עיני.

הוא התקרב אליי ולקח ממני את הספל החם, מניח אותו על הדלפק ואז הוא נעמד קרוב כל כך שברכיי נגעו קלות ברגליו. הייתה רכות בעיניו שלא ראיתי לפני. רכות ושברים של אכזבות.

“אלירה… רק בגלל שאנחנו מאד רוצים משהו, לא אומר שזה מה שצריך לקרות.” הוא נשף את המילים החוצה. ידו ליטפה בעדינות את ראשי. נתתי לראשי לצנוח בין ידיו. עצמתי את עיניי וניסיתי לשמר את הרגע הזה, בו אצבעותיו נברו בשערי. רציתי לעטוף אותו בחיבוק, אך לא יכולתי לזוז.

“אבל למה לא?” לחשתי בחוסר הבנה.

“זה לא איך שהחיים האמיתיים בנויים.” הוא לחש. “אי אפשר פשוט לעשות את מה שמתחשק לנו.”

הרגשתי את הדמעות עולות בעיניים שלי. היה זה יותר מדי עבורי. יותר מדי רגשות. יותר מדי ייאוש. יותר מדי חוסר תקווה. הרגשתי שאני משתנקת מדמעותיי.

“בחיים האמיתיים, צריך להתחשב במציאות.” הוא המשיך בקול מהורהר. “במציאות יש יותר מכשולים מהנאות. אם אנשים יעשו רק את מה שמתחשק להם, ייגרם הרבה מאד סבל לסובבים אותם.”

“ומה אם נאפשר לעצמנו לעשות את מה שאנחנו רוצים, ונסבול מאוחר יותר?” שאלתי בשקט.

“את מאד צעירה ותמימה.” הוא הפטיר ואז הרמתי אליו את עיני הרטובות. ידו נגעה קלות בלחיי.

“ואתה מבוגר ופחדן.” סיננתי את המילים החוצה בכעס.

הוא הוריד את ידו אך נשאר לעמוד קרוב אליי. הרגשתי כיצד התסכול שלו מתגבר בפעימותיו.

“האם אני עד כדי כך שווה בעיניך?” הוא שאל בחוסר אמון. “האם בשבילי את מוכנה לשבת במרתף העונשים? את לא מבינה מה את מציעה לי ואת לא מבינה את ההשלכות…”

הקרבה הפיזית אליו הטריפה את דעתי. המחשבה שהוא נגע בשערי, בלחיי, בפניי, אך סירב להסתכן, סירב לעשות את מה שהרגיש, ריטשה את כל כולי. למרות שראיתי את האמת הכואבת בעיניו, הוא היה אכזרי והתבצר מאחורי מסיכה של קשיחות מזויפת.

“אתה לא מבין.” הצלחתי לפלוט את המילים החוצה במאמץ מסוים. נאבקתי כדי להמשיך. “אני לא רוצה לעשות את זה בשבילך, אלא בשבילי. אני רוצה לדעת איך זה להרגיש משהו, איך זה להיות חופשיה באמת.”

הוא נאנח והתרחק ממני אל הדלפק. הוא אחז בו בשני ידיו, כאילו פחד שהקרקע תתמוטט תחתיו אם הוא יעזוב. הוא לא הסתובב אליי עם פניו כשהוא שב לדבר.

“את תיפגעי וכנראה שגם אני אפגע. רוב הסיכויים שאני אפגע בך.” הוא אמר בקול חלול ואז הסתובב. “ואני לא רוצה לגרום לך לסבל, אלירה.”

כיסיתי את פניי בידיי. רציתי לבכות אבל לא רציתי שהוא יראה את הדמעות שלי. המועקה שהרגשתי הייתה גדולה מנשוא. הרגשתי את עיניי מתמלאות בדמעות למרות ניסיונותיי הכושלים לבלום אותן.

“אל תבכי, בבקשה… את רואה, כבר פגעתי בך. אני לא יכול לסבול את זה!” הוא הצטעק בכעס ונתן לאגרופיו להלום בדלפק. “את לא יכולה לבוא לכאן באמצע הלילה ולצפות שאני אהיה שפוי בדעתי. אני נשבע שניסיתי להתרחק ממך, אבל את ממשיכה להתקרב אליי. למה את עושה לי את זה?”

“רפאל…”

“תפסיקי, בבקשה תפסיקי. את חייבת להכניס את זה לראש שלך, שזה לא יעבוד בינינו אף פעם.” הוא אמר בקול רגוע יותר ועיניו נחו על שלי בעצב. “אני מתחנן בפנייך, תעזבי אותי בשקט.”

התרוממתי ממקומי על המיטה ומחיתי את עיניי.

“אין צורך להגיד שום דבר נוסף. אני אמלא את הבקשה שלך, רפאל.” השתנקתי ואז עזבתי אותו לבדו.

את הדרך בחזרה למעונות עשיתי מבעד למפל של דמעות. העצב הטריף את דעתי.

רפאל רצה שאעזוב אותו בשקט וזה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות, למרות שזה קרע אותי מבפנים. חשבתי שכששני אנשים מרגישים את אותו הדבר, שום מכשול לא יעצור בעדם, אך מסתבר שטעיתי. הייתי תמימה מדיי כשנתתי לו להבין בדיוק איך הרגשתי.

חשבתי שיהיה לו את האומץ להילחם עליי אך אז הבנתי שלא הכרתי אף אדם שהיה פחדן ומוג לב כמוהו.

כשהגעתי עד לדלת החדר, התגבשה בתוכי החלטה. החלטתי לגונן יותר על הלב שלי. החלטתי לא לתת לאחרים לדעת את מה שהתרחש בתוכו. למרות שלא רציתי לשחק משחקים, כל מי שהכרתי היה עסוק במשחקים והעמדות פנים. אין ברירה אלא לנסות להיות כמוהם.

עטיתי על פניי את מסיכת האדישות שלי ונכנסתי פנימה אל המעונות.