בלוג סיפורים בהמשכים

עולם ללא קץ – פרק 8

למרות שהפליטאה הייתה מתחת לאדמה, עדיין זכינו להרגיש מהו חורף אמיתי. המנהלת שלנו, פנלופה מורגן, החליטה להוריד את מפלס המעלות לאפס, כדי להתאים את עצמנו למזג האוויר של למעלה. הכפור והצינה הפכו את הבקרים שלנו לאומללים, אך לפחות קיבלנו בגדים חדשים: כובעים, כפפות, צעיפים, מעילים ומגפיים חדשות. הייתה אווירה של אופטימיות זהירה במעונות של הבנות. למרות שכל המלבושים היו בצבע אפור משעמם, היה זה מרענן לקבל פריט לבוש חדש במקום שבו ניסו לגרום לכולנו להיראות ולהרגיש אותו הדבר.

“אני כל כך מתגעגעת לבגדים שלי.” אמרה קלאמה כשמדדנו את המעילים שלנו בשירותים של הבנות. “לא היו לי בגדים מפוארים כמו אצל הנשים של העיר העילית, הן כולן מטורללות שם בבחירות הבגדים שלהן… אבל לפחות היו לי חולצות וחצאיות בכל מיני צבעים. את מבינה למה אני מתכוונת, נכון?”

הנהנתי למרות שלא יכולתי להזדהות איתה. צבעים מגוונים אף פעם לא כיכבו במלתחה שלי. אפילו לא יכולתי לדמיין כיצד אראה בגוונים של אדום או טורקיז. המחשבה הזאת הייתה מגוחכת בעיניי.

“קלאמה, אף פעם לא דיברנו על השידוכים של סוף שנה.” אמרתי כבדרך אגב. הנושא הזה הטריד אותי מאז שגיליתי שהגורל שלנו כבר ייחתם לקראת סוף השנה. לא יכולתי לשחרר את המחשבה שהיינו כמריונטות ללא רוח חיים. פנלופה מורגן ושאר אנשי הקוויטה, משכו בחוטים שלנו ללא הרף.

חופש הבחירה היה רק אשליה מרה. למרות שיכולנו להסתובב חופשי בפליטאה, אף פעם לא יכולנו לצאת החוצה. גם לפני כן, כשגרנו בעיר התחתית, היציאה לעיר העילית הייתה אסורה בהחלט. כיצד יכול להיות שהייתי עיוורת לתחושת המחנק במשך כל ימי חיי? האם רק עכשיו התעוררתי באמת?

“אלירה, שמת עין על מישהו חדש?” היא קרצה לי. “את יודעת שאני תמיד בעד לנצל הזדמנויות, ולהוסיף קצת התרגשות לחיים.”

“אז את בסדר עם השידוכים של הקוויטה בסוף שנה? את לא מרגישה קצת… מנוצלת?” ניסיתי לרכך את קולי. הפעימות של קלאמה הפכו לעצבניות יותר.

“אלירה, אל תחשבי שעלית על איזה סוד שאחרים טיפשים מכדי להבין, כן?” היא סיננה בכעס. “כל מי שתקוע בפליטאה, נמצא כאן עם ראש צלול. אנחנו לא עיוורים ולא חירשים.”

“אז אנחנו פשוט נורא צייתנים?” לחשתי בבעתה. היה זה כאילו משהו חדש התעורר בתוכי, משהו שלא הייתי מודעת לקיומו קודם לכן. “אבל למה אנחנו כל כך צייתנים? למה אף אחד לא מתנגד למה שהקוויטה תעשה לנו?”

“יש לך שאלות מסוכנות.” היא הפטירה בכעס. “במקומך, הייתי נזהרת עם המחשבות שלי. אף פעם אי אפשר לדעת מי מקשיב.”

ניסיתי לסרוק בעדינות את מחשבותיה. להפתעתי הייתה שם רגישות שלא ציפיתי לראותה. קלאמה, שתמיד התייחסה לרגשותיה בצורה כל כך אגבית, החביאה עמוק בתוכה, רצונות וכעסים הדומים לשלי. הפסקתי לקרוא את התדרים שלה וראיתי שהיא מנסה לחייך אליי.

“אין לנו ברירה אלא לעשות את מה שהם אומרים לנו.” היא אמרה כשהיא סיימה להבריש את שיערה. “אני אעשה את הבחירות שלי, בהתאם למצב הקיים.”

“את עדיין חושבת על באלאר המנוול הזה? את רוצה שישדכו אותו אלייך?” אמרתי בשקט. “את יודעת שהוא ישכב עם כל הבנות בפליטאה, אם יהיה לו מספיק זמן פנוי בין השיעורים.”

“אני לא מאשימה אותו. האפשרות לבחור עם מי להיות הולכת להסגר בפנינו לקראת סוף השנה. הוא פשוט מנצל את הזמן שנשאר.” היא אמרה בנימה רצינית. “אם באלאר יציע לי לשכב איתו, אני לא אסרב לו.”

“מגיע לך יותר טוב מזה, קלאמה.” אמרתי בשקט.

“אל תשפטי אותי.” היא אמרה ועיניה נקבו בי חורים מבעד לבבואה של המראה. “אנחנו לא בוחרים במי להתאהב, מי כמוך יודעת.”

“למה את מתכוונת?” אמרתי בקול סתמי, הרוח יוצאת ממפרשיי. הרגשתי שלא הגענו ללב העניין, רק רקדנו מסביבו מבלי להגיע לשום תובנות.

“את יודעת בדיוק למי אני מתכוונת.” היא הצמידה את שפתיה זו לזו במורת רוח. “ראיתי איך את מסתכלת עליו, את לא יכולה לשבוע ממנו. השיעורים איתו זה רק תירוץ כדי לראות אותו יותר.”

עיוותי את פניי והסטתי את מבטי.

“אני לא יודעת על מה את מדברת. אמרתי לך שאני ורפאל רק ידידים.” אמרתי בחולשה. לפתע לא רציתי לנהל את השיחה הזאת.

הפעימות שלה שידרו לחץ עז לתוך הגולגולת שלי. שאריות של גיצים, דבר שלא ראיתי לפני כן, בצבצו בקצות אצבעותיה.

“התאהבת בו.” היא אמרה בתוכחה, כאילו היה זה דבר מה להתבייש בו.

ניסיתי להחביא את פני ממנה, אך לא היה לאן. במקום זאת נשכתי את שפתיי ובהיתי בכפות רגליי.

“זה לא נכון.” סיננתי.

להפתעתי היא פלטה גיחוך לועג.

“אז זה בסדר מבחינתך לנבור ברגשותיהם של אחרים אבל זה לא בסדר כשאחרים נוברים בשלך?” היא זרקה לעברי. “אני לא צריכה את המתת שלך כדי לנחש מתי את משקרת. לפחות תהיי כנה עם עצמך, אם את לא מסוגלת להיות כנה עם החברה היחידה שלך.”

היא עזבה את השירותים והשאירה אותי לבדי עם ההשתקפות ההמומה שלי.

ניסיתי לחייך לעצמי ואפילו החיוך שלי נראה צבוע בעיניי. נאנחתי עמוק ויצאתי לעוד יום ארוך של לימודים.

לאחר בוקר שהתחיל בצורה לא נעימה, המשך היום שלי לא עמד להשתפר. גיליתי שאסא לקח קשה מדי את המפגש שלנו ביער. הוא לא היה מוכן לשחרר את העובדה שדחיתי אותו, לכן הוא המציא עליי שמועה זדונית, וזו, הופצה בין כל החניכים כמו אש בשדה קוצים. תוך שעות ספורות, הסקס הדמיוני והפרוע שלי עם אסא היה הדבר היחיד שכולם דיברו עליו. ואם זה לא היה גרוע מספיק, בגלל היותו קורא תדרים, אסא השתיל לא רק את המילים המופרכות, אלא גם דימוי גרפי שלי במחשבותיהם של כל מי שנתקל בו.

בהיותי חלק מקבוצת מדעי המח, יכולתי לנחש בקלות שהתמונות המושתלות היו מזויפות, פרי דמיונו הבזוי של אסא, אך חניכים אחרים, ממחלקות אחרות, לא היו בקיאים ביכולת הזאת. חניכים אחרים, חשבו שהם ראו את גופי הערום לאור ירח, ואת אסא מבצע בי את זממו.

כשחציתי את האודיטוריום בשעות הבוקר המוקדמות, ראיתי כיצד דמותי הערומה מהבהבת בתודעה של עשרות חניכים וכמה חניכות.

לחיי בערו מבושה כששקעתי במקומי.

היכן המנוול הזה? ניסיתי לחפש את אסא בין שאר החניכים באולם הגדול, אך הוא לא נמצא בשום מקום, כאילו בלעה אותו האדמה.

באלאר התקרב אליי, כשחיוך רחב פרוס על שפתיו.

“כל הכבוד, ילדה.” הוא העמיד פנים שהוא מוחה לי כפיים. “לא חשבתי שבחור כמוהו הוא לטעמך, אבל… יש הפתעות בחיים.”

“שנינו יודעים שלא היה בינינו שום דבר.” אמרתי בנשימה עצורה, חשה את הלגלוג בפעימות שלו.

“זה נראה דיי אמיתי… הצורה שבה הוא תיאר את היחסים ביניכם וכמה שמחת שהוא ביתק את בתולייך…” הוא אמר בגבות מורמות, מתמלא בעונג צרוף. “הייתי קצת מופתע שבחרת דווקא בו, למשימה, במיוחד כשמישהו הרבה יותר מנוסה ממנו היה שמח לעזור…”

“אתה מחליא אותי.” מלמלתי. קיוויתי שהוא ימשיך לנגן את התמונה החשופה שלי בדמיונו. הוא לא הפסיק.

“כל הכבוד לאסא שהצליח להשיג בחורה שהיא גם בתולה וגם חסודה!” הוא התלהם.

“חבל שאתה אף פעם לא תצליח להגיד את אותו דבר על הבחורות שהיית איתן.” עקצתי בחזרה.

הייתי כמעט חסינה לחלוטין מפני הבדיחות והגסויות של באלאר בשלב הזה. כעת הטרידה אותי יותר מכל העובדה שאסא בגד בי ובאמון שלי. ידעתי שאיבדתי את הפרטנר שלי בשיעורים המעשיים במדעי המח בגלל אותו לילה ארור ביער.

“היי, היי… זהירות, מישהי כאן חושבת שהיא מלכת היופי.” הוא התכופף לעברי ולחש. “אני יכול להשיג כל בחורה שארצה, שמעת? שום בחורה לא תוכל לסרב לי.”

“אני יכולה לחשוב על אחת שדווקא כן תסרב.” אמרתי בקול נמוך.

“אז את מפספסת את ההרפתקה של חייך.” הוא חייך ונשק ללחיי במהירות, לפני שהספקתי לעצור אותו.

מחיתי בכף ידי את המקום שבו שפתיו המלוכלכות נגעו בי בגועל.

“תודה על ההזמנה, אך כמו תמיד, אני אאלץ לסרב.” חייכתי בקור. “אתה מוזמן להציע את ההרפתקאות שלך לברת המזל הבאה בתור.”

באלאר התרחק ממני באנחה מזלזלת.

המחנך נכנס אל הכיתה וכל החניכים מיהרו לתפוס את המקומות שלהם. אפילו המחנך ראה את התמונה שלי בראשו. הוא נתן בי מבט מזמין, לפני שהתפנה לכתוב על הלוח את נושא השיעור. הוא עורר בי חלחלה כמו שאר האנשים באודיטוריום.

ראיתי את אסא נכנס לשיעור בדקה האחרונה. הוא התיישב בכיסא שהיה הכי קרוב לדלת, מוכן לברוח ממני בשנייה שהשיעור ייגמר.

עברתי תדר, תדר, סורקת את זמזום התדרים לא רלוונטיים של המתבגרים המיואשים מסביבי. רובם עדיין גלגלו את התמונה הערומה שלי בראשם, בלי בושה.

לבסוף הגעתי לפעימות המבוהלות שלו. כפי שציפיתי, הוא הצטער על מה שהוא עשה. אך היה זה מאוחר מדי. לא התכוונתי לתת לבגידה שלו לעבור בלי עונש. לחצתי על אחד העצבים החשופים שלו והוא עיווה את פניו.

זוהי רק ההתחלה, טמבל.

לקראת אחר הצהריים, לא היה אף חניך בפליטאה שלא היה בטוח כיצד גופי נראה בלי בגדים. אומנם אסא לא עשה אותי מכוערת, בדמיונו, אך לא כך דמיינתי את עצמי. החזה שלי נראה מלא יותר מכפי שהיה באמת, מותניי צרות מדיי, והאגן שלי חסר צורה ומטושטש. נראיתי כמו בובה מרוטשת.

נמלאתי בחילה מהעובדה שכולם חשבו שהם זכו לראות את החלקים המוצנעים שלי. חששתי מה יקרה במידה ופיסת הרכילות הזאת תפרוס כנפיים ותגיע גם אל המרפאה. המחשבה שרפאל יגלגל את התמונה המנטלית הערומה שלי במחשבותיו גרמה לי לרצות להתחבא מתחת לשמיכה ולהיעלם לשבוע ימים.

קלאמה מיהרה להתייצב לצידי בקפיטריה, בשעת ארוחת הצהריים, מניחה בצד את המשפטים הכעוסים שהחלפנו בבוקר.

“שמעתי את השמועות המרושעות.” היא אמרה בנימה מתנצלת.

ביחד הדפנו כמות נכבדת של חניכים חרמנים, שבאו לשאול כיצד העברתי את הלילה עם אסא ומתי הם יזכו לשידור חוזר, והאם אני מעוניינת בפרטנר חדש ללילה, אולי?

בתחילה עליתי על התדרים של החניכים המציקים ולחצתי על נקודות התורפה שלהם. אלו התרחקו ממני בבעתה כשגרמתי להם לחוות את הבושות שלהם, שוב ושוב במחשבותיהם. כשרמת האנרגיה שלי החלה לרדת, הבנתי שלא אוכל להכהות את החושים של כל הזכרים בפליטאה.

ניסיתי להתעלם מהגיחוכים שליוו אותי בכל מקום שאליו הלכתי ולהתרכז במשהו אחר. שום מחשבה אחרת לא הגיעה. רק גופי הערום עם אסא.

“אני לא מבינה איך הוא העז להפיץ כאלו שקרים עלייך.” קלאמה ניתבה את כל כעסה כלפי אסא. “הרי לא היה ביניכם שום דבר-“

“חוץ מנשיקה.” התוודיתי.

“אני לא מאמינה שנישקת אותו!” היא אמרה בהתלהמות. “ואני לא מאמינה שלא סיפרת לי!”

“זה היה לפני שגיליתי שהוא נחש ערמומי!” אמרתי בזעם. “חשבתי שהיה בינינו חיבור שונה, כזה שיש רק בין קוראי תדרים…”

קלאמה גלגלה את עיניה.

“איך יכולת להתלבט בין אסא לרפאל? איפה ההתלבטות בכלל?” זיהיתי את הנימה העוקצנית בקולה.

דחקתי בצלעותיה והיא צחקקה.

“כבר אמרתי לך שאין פה שום בחירה. אני לא יכולה ‘לבחור’ ברפאל, הוא המחנך שלי.” הפטרתי.

“היית מתה שהוא יתאהב בך גם.” היא אמרה מבלי לחשוב. המילים שלה כאבו יותר מכפי שרציתי להודות. לשנייה אחרת, רציתי להכאיב לה בחזרה. התפתיתי לספר לה על ההצעה המגוחכת של באלאר, אך בחרתי לשתוק. לא הייתה סיבה להעציב את חברתי, גם אם בחיר ליבה היה פוץ מקצועי, עובדה שהוא לא טרח להסתיר מאף אחד.

“את חייבת להתנקם באסא.” היא אמרה ברצינות. “אם שאר החניכים יתחילו להריח את החולשה שלך, את לא תצליחי לשרוד בפליטאה. לכן אסא חייב ללמוד לקח.”

קלאמה צדקה.

אם אסא, או אחרים, ירגישו שהם יכולים להתעלל בי מבלי להיענש, ההצקות שלהם לא ייגמרו לעולם. לא הייתה לי ברירה אלא ללמד אותו לקח. כשהגיע השיעור המעשי במדעי המח, ידעתי שהגיע הרגע המתאים.

האווירה בכיתה הייתה מתוחה ונרגשת. החניכים צפו בי נכנסת לכיתה, מתיישבת כהרגלי לצד אסא, ומחייכת לכולם. התקשיתי מאד, אך הצלחתי לחסום בפניהם את הבושה ותחושת הבגידה שאסא גרם לי לחוש. ניסיתי להזכיר לעצמי שהשמועות הזדוניות שלו היו רק שקרים, כמו שאר הדברים במקום המלאכותי הזה. לא יכולתי לתת לערימת שקרים להוריד אותי אל הרצפה. הייתי חזקה ממנו.

חייכתי אל אסא במתיקות ארסית והוא מיהר להתקפל בכיסאו.

כשגלאנה נכנס לכיתה ראיתי אותו מביט בי בצורה מוזרה. גם הוא ראה את התמונה שלי, אך הוא, לא כמו רבים אחרים, ידע שהיא מפוברקת. הייתי אסירת תודה על כך שהתמונה שלי לא התגלגלה שוב ושוב במחשבותיו.

“היום אנחנו נתרגל כאבי רפאים. מי מתנדב להראות לנו דוגמא?” הוא אמר.

מיד הרמתי את ידי.

שמעתי קולות מופתעים בוקעים מהכיסאות מסביבי. אף פעם לא התנדבתי בשיעור, לא מאז אותה פעם ראשונה שבה גלאנה חשף בפני כולם את הזיכרונות הכי משפילים שלי. ניסיתי לא לבלוט, עד היום.

“המחנך גלאנה, אני רוצה להתנדב עם הפרטנר שלי לשיעור, אסא.” אמרתי בקול רם.

“אלירה… ואסא.” גלאנה הביע פעימה של סיפוק. “אני רוצה לראות מה תוכלו להציג לכיתה. מי יכול לחזור בפניי בקצרה על ההגדרה של כאבי פנטום?”

מינה הרימה את ידה.

“כאב פנטום, או כאב רפאים, מוגדר כתחושת כאב הנתפסת בחלק החסר של איבר קטוע. הכאב נגרם עקב שינויים במערכת העצבים. בתור קוראי תדרים, אנחנו מסוגלים לתת לאויב שלנו את התחושה שיש ברשותם איבר קטוע, כשלמעשה שום איבר לא קטוע בגופם, ובכך, לגרום להם לכאבי רפאים.” מינה דקלמה בעל פה את הטקסט שרשמנו בהרצאה הקודמת.

“בדיוק. אלירה ואסא, תנסו לגרום אחד לשני להרגיש כאב.” הוא אמר וסימן לנו להתקרב אל קדמת הכיתה.

“בשמחה, המורה.” סיננתי והתקרבתי אל הלוח.

אסא גרר את רגליו מאחוריי. הרגשתי כיצד הוא מת מפחד לעומתי. ידעתי שאני יכולה לרמוס אותו מבלי למצמץ. המחשבה הזאת מילאה אותי בשמחה מבחילה.

התיישבנו אחד מול השני. עיניי ננעצו בשלו ללא רחמים.

הוא כבר הצטער בתוכו על היום שבו הכרנו. ראיתי אותו מנגן בראשו את הנשיקה שלנו כאילו הייתה פרס בעיניו. הוא הדביק אליה את כל השקרים הללו. אם רק לא היה טורח לפרסם בפני כולם את השקרים שלו, לא היינו מגיעים למצב הזה. יכולנו להתנהג כמו אנשים בוגרים. הוא יכול היה לקחת את הדחייה שלי כבן אדם בוגר. במקום זאת, הוא בחר לשחק איתי משחקים.

ניסיתי להתרכז בכל כוחותיי. ידעתי לאן אני מכוונת. לא הסרתי ממנו את מבטי.

הרגשתי את הניסיונות החלשים שלו להיאבק בי. הוא לא הצליח לחדור עמוק פנימה. לא נתתי לו. בתוך שניות ספורות, פרצתי את כל המחסומים שלו. הייתי עמוק בתוך התודעה שלו. חלפתי על פני הזיכרון המומצא של הלילה שהוא שייך לנו, היה זה לא יותר מפיסת זבל בעיניי.

המשכתי עמוק יותר פנימה. הגעתי עד לאיבר שאותו לא רציתי לראות בחיים או בחלומותיי.

היה זה רק הוגן ללמד אותו לקח באותה צורה שבה הוא השפיל אותי.

החזקתי סכין מושחזת בדמיוני. ידעתי שהאמינות נמדדה בפרטים הקטנים. חלפתי עם אצבעותיי על הלהב החד וליטפתי את הצורה המעוגלת של הידית. הרגשתי את הסכין, חדה ומאיימת, בכפות ידיי. חזרתי על התמונה הזו שוב ושוב במחשבותיי.

“לא!” זעקה נפלטה מפיו, כשהוא הבין מה עמדתי לעשות.

חתכתי היכן שהכי כאב. הסכין שבידי עשתה את התנועה המהירה.

אסא לא הצליח להחניק צעקה ממושכת מפיו.

הענקתי לו את כאב הרפאים במקום הכי רגיש. התמונה הייתה כה חזקה בדמיוני, שהייתי מופתעת מהעוצמה של האשליה, ומופתעת מהעוצמה שלי, שהתגברה ביחד עם הכעס הרב והבושה שעלו בתוכי.

יכולתי לראות את הדם הדמיוני שלו ניגר ממכנסיו. הוא נפל מהכיסא והתקפל על הרצפה לתנוחת עובר.

אף אחד מסביבנו לא זז ממקומו. אפילו גלאנה היה מזועזע מהבחירה שלי. הוא נאבק כדי לאסוף את מחשבותיו בחזרה למצב קוהרנטי.

“אם כך, חניכים… ראיתם דוגמא… כואבת, לכאבי פנטום. בזכות ויזואליזציה, אלירה הצליחה ליצור תחושה מציאותית מאד בראש של הפרטנר שלה. כמובן שפיזית, אסא לא סובל משום דבר וכל האיברים שלו נמצאים במקומם. בגלל שההדמיה הייתה רק שניות ספורות, הכאב אמור לחלוף מעצמו בדקות הקרובות…” הוא אמר בפיזור נפש ועיניו נחו על אסא.

הנער עדיין שכב מכורבל על הרצפה ונאנק מכאבים.

“אני הולך לקרוא למרפא.” גלאנה אמר ויצא מהכיתה.

חזרתי למקומי וצפיתי בנער ממשיך להתפתל על הרצפה. כנראה שהוא עדיין לא הצליח לרדת מהתדר שבו הכאבתי לו, למרות שעשיתי זאת רק במשך שניות ספורות. הפעימות שלו המשיכו לשדר חרדה ובושה.

ראיתי את רפאל נכנס לכיתה בעקבות גלאנה. אחריהם נכנסה לילה, שנראתה כאילו היא אינה מודעת לסיבה שבעקבותיה היא נקראה לכיתה שלנו.

עיניו של רפאל נחו עלי לרגע והבעה מוזרה הציפה את פניו. לא הצלחתי לפענח את מה שהיה בעיניו. רציתי למות ממבוכה.

הוא לקח את אסא והרים אותו על רגליו, שכשלו תחתיו.

“אתה תהיה בסדר, אסא פברי.” רפאל אמר בקול חד. לא נראה שאסא שמע אותו.

“את מוכנה?” רפאל סימן ללילה. היא התקרבה אליו ואל אסא ואחזה בידיהם.

בהבזק של רגע, שלושתם נעלמו מהכיתה שלנו. הייתה זו הדרך המהירה עבור אסא להגיע למרפאה.

אחרי שהם התאדו מהאוויר, התחלתי להרגיש שהעונש שנתתי לו, היה נוקשה מכפי שהתכוונתי. השפלתי אותו והכאבתי לו מול כולם. עשיתי לו בדיוק את מה שהוא עשה לי. אז איך יכולתי להרגיש טוב עם עצמי אם הייתי בדיוק כמוהו?

ניסיתי לתרץ זאת לעצמי. הוא התחיל להפיץ שקרים. הוא פגע בי קודם. הוא הביך אותי מול כל הפליטאה. אני רק ניסיתי להראות לו שלא מתעסקים איתי. ולא הייתה לי כל דרך לדעת, שהוא לא יצליח להתמודד עם התרגיל. הוא אפילו לא ניסה להתנגד לי, ובכך הפך את העונש שלו ליותר קשוח.

להפתעתי הרגשתי גאווה בפעימותיו של גלאנה. הייתה לי תחושה שהוא לא רצה שהאחרים ישימו לב שהוא מתגאה בי. הייתה זו מחשבה פרטית שהוא ייעד רק אליי. הוא הביט בי בעיניים נוקשות ואני הצלחתי רק להנהן בחולשה.

הפכתי את המחשבות בראשי שוב ושוב. לא הייתי בטוחה אם הייתי צריכה להתגאות בעצמי, או להתבייש, על האכזריות החדשה שגיליתי שחיה בתוכי כמו מפלצת.

באותו ערב הגעתי מוקדם מהרגיל לאימון שלי עם רפאל. להפתעתי, הוא כבר עמד בתוך הארנה. עיניו נחו עליי בשלווה כשהוא צפה בי מתקרבת אליו בחשש. זיהיתי נימה של הפתעה בפעימותיו, מתערבבת עם רגש שלא יכולתי להניח עליו את האמצע. הייתה זו תחושה מוזרה, לא להצליח לסווג רגש מסוים. לכל הרגשות והתחושות היו מגירות במחשבותיי. אף פעם לא קרה שלא ידעתי לאיזו מגירה להתאים תחושה כלשהי. ניסיתי למקם את התדר העמום שלו במחשבותיי, אך הוא חמק ממני שוב ושוב.

לעזאזל. אם כך נצטרך לדבר על מה שקרה היום. נבירה בתדרים שלו לא תספיק.

הורדתי את המעיל ואת שאר קישוטי החורף וטיפסתי אל תוך הארנה.

הוא חייך אליי וחיוכו תפס אותי בהפתעה. ניסיתי לדלות את התמונה הבדויה שלי ממחשבותיו. לא מצאתי אותה. תהיתי אם בדרך נס, הוא לא ראה ושמע דבר על הרכילות עליי בפליטאה. לקרוא את התדרים שלו היה כמו לטייל בתוך מכרה פחם ללא פנס.

“למה אתה מחייך כל כך?” ניסיתי להתכונן לעמדת קרב, אך הבעת פניו הנינוחה הסיחה את דעתי. הוא שוב היה נחמד מדיי. עיניו שידרו חמימות מפתיעה.

ניסיתי ללחוץ על מחשבותיו, אך אלו חמקו ממני שוב ושוב.

היה קשה לי להתרכז כשהוא נראה כל כך פתוח לפני. נזכרתי בדבריה של קלאמה. באמת לא ידעתי ממנו שובע. המחשבה הזאת הייתה מרגשת ומפחידה בו זמנית.

“אני לא מאמין שעשית לו את זה.” הוא הצליח לפלוט ואז הניח את ידו על פיו.

“רפאל!”

“אני לא מאמין!” הוא המשיך להתפקע מצחוק מולי. “אני יודע שזה המטופל שלי, אבל אני לא יכול להתאפק! את מבינה שביליתי שעתיים מזמני, בניסיון לשכנע את הנער שהוא לא איבד את אחד האיברים החשובים בגופו?”

“זה הגיע לו.” הפטרתי בשקט.

“עשית לו חוויה פוסט טראומתית. הוא עדיין לא לגמרי משוכנע שלא קטעת לו שום דבר. הוא ייאלץ להעביר את הלילה במרפאה.” רפאל המשיך. “נתתי לו סם מרדים כדי שהוא לא יצטרך לחלום עלייך בלילה.”

“כמו שאמרתי, זה הגיע לו.” חזרתי על דברי בשקט, מבלי להביט בו. “אני מקווה שהוא כן יחלום עליי והפעם אני אהיה עם בגדים וסכין ביד בחלום שלו.”

“תזכירי לי אף פעם לא להכעיס אותך יותר מדיי.” הוא צחק. “מסתבר שאת קטלנית כשאת כועסת.”

“אני לא מבינה מה מצחיק אותך כל כך.” הפטרתי בעצבנות. “בפעם הבאה שמישהו יריץ את התמונה שלך בערום מול כל הפליטאה, נראה איך תגיב.”

“אני מצטער, לא התכוונתי לפגוע בך.” הוא השיב. ידעתי שהוא חושב על התמונה ההיא באותו רגע. כולם שמעו וראו הכל. ייחלתי לכך שהוא יפסיק.

“אתה יודע שכל מה שאסא סיפר לכולם, זה רק שקרים, נכון?” לחשתי בקול שאך בקושי נשמע. הבושה שהרגשתי הייתה נוראית. עדיין לא הצלחתי להדחיק אותה ממחשבותיי. הדבר האחרון שרציתי היה שרפאל יחשוב עליי בצורה הזאת.

“לא חשבתי לרגע שהוא דובר אמת.” הוא אמר, אך הנימה בקולו בישרה הקלה. “זו לא הפעם הראשונה שיש שמועות מרושעות בפליטאה.”

“אתה יודע… התחלתי לחשוב לא מזמן, על החיים בפליטאה. יש דברים שאני עדיין לא מבינה.” אמרתי לפתע. היה לי צורך עז לשתף אותו. ידעתי שאם יש סיכוי שמישהו יבין אותי, זה היה רפאל. הרגשתי שאני יכולה לבטוח בו.

“חשבת על השידוכים בסוף שנה?” הוא שאל. היה זה כאילו הוא קרא את מחשבותיי.

“כן. אני מתה מפחד שישדכו אותי למישהו שאשנא.” הודיתי בפניו. “ומה אם הם יטעו בבחירה שלהם? למה אני לא יכולה לבחור לעצמי בן זוג?”

“אלירה…”

“מה אם הם ישדכו אותי למישהו שישנא אותי ואני אשנא אותו? מה אם זה יהיה בעל מכה? מה אם אני אסבול במשך כל החיים?” המילים יצאו החוצה מהר מכפי שהתכוונתי, ועם נימה של היסטריה.

“אני מקווה שזה לא יקרה לך.” הוא השיב בקול רציני. “אני לא מאחל לך לחיות חיים אומללים.”

“אבל רגע, אתה למדת כאן… אז איך זה שלא שידכו אותך למישהי, רפאל?”

הוא השתתק לרגע והסיט את מבטו ממני.

“לא נמצא לי שידוך מתאים.” הוא אמר לבסוף. “זה קורה לפעמים. בכל מחזור בפליטאה, יש את הבודדים שאין להם עתיד עם אף אחד. אני הייתי ביניהם. לא נמצאה הבחורה המתאימה.”

פתאום המחשבה שרפאל נשאר ללא שידוך גרמה לי לחשוב שהוא חיי חיים מלאי בדידות. הייתה זו לבטח הרגשה נוראית.

“את לא צריכה לרחם עליי.” הוא שם לב להבעת פני. “לא הרגשתי בודד באף יום בחיי. תמיד יש לי המון תעסוקה עם מטופלים ואני נהנה מהעבודה שלי.”

“אני פשוט חושבת… שאולי אפשר גם לנהוג אחרת.” לחשתי ובקושי יכולתי לנשום כשאמרתי, “מה יקרה אם לא נציית להם פתאום?”

הוא הניד בראשו לשלילה.

“ונניח ואת יכולה להיות צודקת… במחשבותייך… האם זה שווה למות כדי להוכיח את המטרה שלך?” הוא נתן לשאלה להיתלות באוויר.

שנינו שקענו בשתיקה מהורהרת.

“אבל רפאל, מה יקרה אם אתקע עם מישהו כמו אסא למשך כל ימי חיי?” לחשתי בבעתה. “יכולתי ללמד אותו לקח פעם אחת, אבל אני לא אוכל להרוס אותו עם כאבי רפאים במשך כל החיים. אני אמות מאפיסת כוחות.”

ראיתי אותו מעכל את המילים שלי מגלגל אותן במחשבותיו.

כשהוא דיבר, קולו היה חלול וריק לפתע: “אבל אלו חדשות טובות בשביל הלחימה שלך! למדת להשתמש בכאבי רפאים.”

נאנחתי עמוקות. היה קשה לשכנע אותו לדון בנושאים שהקוויטה השרישה בנו. הוא התחמק מהנושא באלגנטיות והרגשתי את האי נוחות שלו מתפשטת מסביבנו.

“עכשיו תוכלי להשתמש בכאבי פנטום בתחרות החודשית של מחר.” הוא הוסיף.

“אבל זאת רמאות! אני לא רוצה לנצל את הכוחות שלי בדרך הזאת.” אמרתי באי נוחות. “אני גם ככה מרגישה נורא על מה שעשיתי לאסא.”

“את חושבת שבקרב אמיתי האחרים ירחמו עלייך? את חושבת שאת תילחמי בלי הכוחות שלך?” הוא לחץ. “אל תחשבי שהמתחרים שלך לא מנצלים את הכוחות שלהם בארנה, למרות שזה מנוגד לחוקים.”

השפלתי את מבטי.

“אתה מציע לי לכופף את החוקים?” נימה של התלהבות בלתי מרוסנת התגנבה לקולי.

“אני מציע… שתעזרי לעצמך טיפה בקרב הבא.” הוא אמר בקול נוקשה. “אני לא רוצה שיכסחו אותך במכות כמו בפעמים הקודמות! הבנות האלו שוברות אותך לרסיסים! לא מגיע לך לסבול כל כך!”

“אפשר לשאול אותך שאלה?” שאלתי בשקט והתקרבתי אליו.

“כן.”

“למה אתה דואג לי?” עשיתי עוד צעד קדימה. כעת היינו שנינו בקצה הארנה. הוא נשען על החבלים שלחצו על גבו.

הלב שלי החל להלום באוזניי מהקרבה אליו. לא רציתי להמשיך לשקר לעצמי. ידעתי שקלאמה צדקה.

“מישהו יצטרך לטפל בך אם תגיעי למרפאה ואני יודע שאף אחד אחר לא ידאג לך.” הוא הפטיר בשקט.

פנינו היו קרובות זו לזו. לפתע יכולתי להרגיש את הנשימות הרדודות שלו על שפתיי. הוא הניח את ידיו על כתפיי ובחן אותי במבטו. פחדתי שהוא יזיז אותי ממנו או שהוא יתחיל לכעוס ולהשתולל, או שאולי יזכיר לי שוב שאנחנו רק ידידים, אך הוא לא עשה שום דבר מאלו.

“אלירה-”

משהו בטון שלו נשבר. שוב לא יכולתי למקם את התחושות שלו במחשבותיי. התדרים שלו לא הסתדרו, הם היו מבולבלים מדי, עמוסים מדי, חסרי תקנה.

“לא היית רוצה לכופף את החוקים עוד קצת?” לחשתי ברעד, כשהוא עדיין מחזיק בי. תהיתי אם הוא מרגיש את אותם גיצים שהרגשתי מקצות אצבעותיו.

אף אחד מאיתנו לא זז.

הנחתי יד רועדת על לחיו, בדיוק כפי שעשיתי בחלומות שלי עליו. אך זה לא היה עוד חלום. רפאל עדיין לא עשה דבר כדי לעצור אותי.

גמעתי לתוכי את הזוויות של שפתיו ואת עיניו הרציניות. שאפתי פנימה את הריח שלו, שהיה משכר חושים. הרגשתי כאב עמום שהתגבר עם כל נשימה בבטני התחתונה. לא רציתי שהתחושה הזאת תיגמר לעולם.

אם כך, ככה זה מרגיש… לחשוק במישהו.

הוא איפשר לאצבעותיי ללטף את פניו המחוספסות ואז לקח נשימה עמוקה. ראיתי את קצה הצלקות הכסופות מבצבצות מתחת למדים שלו והשתוקקתי לגעת גם בהן.

יותר מכל רציתי שהוא ינשק אותי. הושטתי את אצבעותיי אל שפתיו. רציתי שהוא ירצה אותי בדיוק כמו שרציתי אותו באותו רגע. דמיינתי את השפתיים שלו קורעות את שפתיי בנשיקה. השתוקקתי לכך. לא טרחתי להסתיר זאת יותר.

“את צריכה… לחזור לחדר שלך.” הוא נאבק כדי להוציא את המילים החוצה וידיו שחררו אותי.

באותה שניה נשבר כל הקסם. הוא זז הצידה וירד מהארנה, כשעל פניו הבעה מיוסרת.

“לא היית צריכה לעשות את מה שעשית.” הוא מלמל בכעס. הבנתי מה הוא עשה. הוא מתח אותי כדי לראות עד לאן אהיה מסוגלת להגיע, ואז הוא השפיל אותי.

“חשבתי ששנינו רצינו…” השבתי לדמותו המתרחקת. קולי היה לא יותר מלחישה.

“את טעית.” הוא קרא בקול רם שנשמע גס יותר ממקודם. קולו הדהד בין הקירות. “בהצלחה מחר.”

הלב שלי שקע עמוק פנימה, קורס ומתפורר בתוך גופי. התקפלתי על ברכיי והרגשתי את הצינה מתפשטת בבטני ומכלה את כל ההתרגשות שעלתה על פני השטח ממקודם. ראיתי את השפתיים שלי, קרובות לשלו. אצבעותיי רפרפו עליהן ללא הרף בדמיוני. הייתי כה קרובה לנשק אותו לפני דקות ספורות, אך רחוקה מאי פעם.

ביום למחרת, נכחתי לדעת שרפאל צדק. שאר המתחרים אכן השתמשו במתת שלהם בשדה הקרב, בעדינות ותחמנות, אך הם עדיין עשו זאת, למרות שזה היה מנוגד לכללים. החלטתי שהפעם, גם אני אשתמש בכוחותיי. גרמתי לחניכה שנלחמה בי לסבול. הרדמתי לה במעט את התחושה בכפות הידיים. כתוצאה מכך, האגרופים שלה היו חלושים ולא אפקטיביים ודעתה הייתה מוסחת. היא לא ציפתה לקרב מבלבל כל כך, כשהיא ראתה מול מי היא נלחמת.

היה זה הקרב הראשון ששרדתי לכל אורכו. לבסוף, היא עדיין הצליחה להפיל אותי אל הרצפה ולנצח, אך כשהקרב היה מאחורינו, עדיין הייתי בהכרה. ליבי החסיר פעימה כשחיפשתי את רפאל בספסל המחנכים. רציתי שהוא יתגאה בי. אך הוא לא היה שם. בלעתי את האכזבה המרה ומיהרתי לחזור לחדר. לא התחשק לי לחגוג עם שאר החניכים. התחשק לי להתקבע במיטה, מתחת לפוך, ולחשוב על הדחייה שלו שוב ושוב.

רפאל היה לא יותר מאשליה, אך רגשותיי כלפיו התבררו כאמיתיים לחלוטין.

הפליטאה המשיכה לחקות את החורף האמיתי והזרימה אל תוך החלל שלנו קיפאון וצינה בלתי נסבלת. לא יכולתי להאמין שהחורף בעיר העילית היה קשוח כל כך. קלאמה אמרה לי שיש להם למעלה גם גשם ושלג, אותם הפליטאה לא הוסיפו לנו, מחשש להצפות במתחם שלנו. לא ראיתי שלג בחיי, אך קלאמה מצאה תמונות של שלג בספריה שלנו, והתמונות הקסימו אותי. הייתי מוכנה לסבול את הכפור כדי ליצור מלאכים בשלג, חשבתי לעצמי, כשחצינו את המדשאות הקרות בדרכינו לשיעורים.

רפאל לא הגיע לאימונים הבאים שלנו. הדחייה שלו צרבה בי שוב ושוב, אך לפי מה שאנשים הגיוניים היו עושים במקומי, ידעתי שעליי להרים את ראשי ולהמשיך הלאה. הוא היה ברור מאד בפעולותיו, כשהצעתי לו את עצמי. הוא גרם לי להבין, שוב, שהוא אינו מעוניין בי.

הייתה זו אשמתי, בעצם, שהשלתי את עצמי שוב ושוב בהקשר אליו. ידעתי שאני צריכה לכבות את כל מה שהרגשתי כלפיו, אך עדיין לא מצאתי את הדרך. בינתיים, ככל שניסיתי לחשוב עליו פחות, חשבתי עליו דווקא יותר.

למזלי, היו לי דברים נוספים שטרדו את מנוחתי, שהסיחו את דעתי ממנו.

עדיין חיפשתי אחרי עקבותיה האובדים של אימי. לא איבדתי תקווה וידעתי שיבוא יום ואתקל בשם שלה שנית. קיוויתי שכשזה יקרה, יהיה שם רמז כלשהו לגבי חייה ומותה. בינתיים, החיפושים לא הניבו שום תוצאה. ברוב הפעמים קלאמה הצטרפה אליי לביקורים בספריה. אך לפעמים, כשהייתה עייפה במיוחד, נתנה לי לעשות את המלאכה לבדי.

באחד הערבים חזרתי מהספריה לבדי מעט לפני חצות. התכוונתי להמשיך עד למעונות, עד ששמעתי צלילי צחוק חרישיים מאחורי המשרד הראשי. היה זה מוזר לשמוע מישהו צוחק כל כך בקול רם בשעה מאוחרת. וחוץ מזה, מי רצה להימצא בחוץ בכפור שכזה?

היה זה המקום הסודי של לילה… אף אחד לא הרבה להסתובב שם. ידעתי שאני חייבת לבדוק במה מדובר.

התקרבתי בשקט אל הפחים והתחבאתי מאחורי אחד מהם. ראיתי את הצלליות שלהם לפני שראיתי את פניהם המוצללות.

היו אלו חניכים שלא הכרתי בשמם. חמישה מהם. הם התאספו ביחד והשמיעו גניחות ואנחות מוזרות. עליתי על התדרים שלהם, שהיו מלאים בתאווה וזימה. הראשים שלהם היו מלוכלכים כל כך שהייתי צריכה להיאבק כדי לנתק מעצמי את מחשבותיהם.

כשאימצתי את עיניי, נחרדתי.

הם לא היו שם לבדם. הייתה ביניהם נערה, שלא הגיבה. ראיתי את רגליה הלבנות והחשופות, מתדלדלות על משטח מסוים, שנראה כמו פח נמוך מברזל. הם התקרבו אליה, כל אחד בתורו, מפשילים את מכנסיהם.

חשבתי שאני עומדת להקיא כשהצלחתי לראות את פניה המוצללים של לילה, נחים על המשטח. הם אנסו אותה, כל אחד בתורו, כשהיא מחוסרת הכרה.

הרגשתי את העור שעל ידי סומר. הבחילה עמדה בגרוני. נאבקתי כדי להתעשת. אני לא יכולה לא לעשות דבר.

תחושה איומה של חוסר אונים התפשטה בקרביי. ידעתי שלא אוכל להילחם בכולם בעצמי. כולם נראו גדולים וחזקים ממני, ומי ידע איזה כוחות היו לכולם. ידעתי שאני צריכה לקרוא לעזרה.

הסתובבתי על עקבותיי ורצתי בחזרה, ליבי הולם באוזניי. הגעתי עד לפתח משרד הראשי. התפרצתי פנימה, מוכנה לקרוא לתגבורת, אך המשרד היה שומם ואפילו ג’נקינס לא הייתה בסביבה. ניסיתי להלום בכוח על הדלתות השונות, לא מעזה להיכנס באף אחת מהן.

שום תשובה לא נשמעה.

לילה המסכנה, לילה המסכנה… לא יכולתי להאמין שהם אנסו אותה. לא יכולתי להאמין שהם ניצלו את התמימות שלה. הם השחיתו אותה והתנהגו אליה כמו שמתנהגים לחיה. לא יכולתי לסלק את התמונה הנוראית ממחשבותיי. היא הייתה לבדה, חשופה, בקור, נתונה לחסדיהם, לא יכולה להתנגד.

כשהבחילה עומדת בגרוני, יצאתי מהמשרד הריק והתחלתי לרוץ אל המעונות.

מישהו היה חייב להופיע. מישהו היה חייב לעזור לי.

להפתעתי, הראשון שנתקלתי בו היה באלאר, שבדיוק יצא מהמעונות של הבנים. תפסתי בזרועו ומשכתי ונאבקתי כדי למשוך אותו אחריי. הרגשתי את הזחיחות שלו עוד לפני שפתחתי את פי.

“רצת כל הדרך עד אלי?” הוא חייך. “שינית את דעתך לגבי ההצעה שלי?”

“באלאר! אתה חייב לבוא איתי! זה מקרה חירום!” התנשפתי.

“מה קרה?” הוא הפסיק לחייך והרצין לפתע. היה זה מוזר לראות אותו עם הבעת פנים רצינית. “תנשמי עמוק!”

“קבוצה של חניכים אונסים את לילה!” הצטעקתי.

“זה לא הגיוני, לילה יכולה לעבור ממקום למקום-” הוא מיהר לקטוע אותי.

“-היא שוכבת מעולפת על הפחים והם אונסים אותה!” נאבקתי כדי להוציא את המילים החוצה. “אתה חייב לעזור לי! אני לא צוחקת איתך, בבקשה תבוא איתי!”

המשכתי למשוך בזרועו והוא הפסיק להתנגד. רצנו בחזרה אל הפחים מאחורי המשרד הראשי.

“את, אל תתקרבי אליהם. אני אטפל בהם בעצמי.” הוא נהם לעברי כשהוא הופיע בין הפחים. “תשבי כאן ואל תתני להם לראות אותך.”

הנהנתי ובכל זאת, ניסיתי להתמקד, למרות החרדה העזה שהציפה אותי.

ניסיתי להתרכז בתדרים שלהם. רציתי לגרום לכל החניכים המנוולים כאבי פנטום, כאלו שלא ישכחו בחיים.

באותם רגעים באלאר התקרב אליהם והם החלו להחליף אינסוף גסויות, עוזבים את לילה לשכב ערומה על הפח. בוודאי היה לה קר כל כך, למסכנה. רציתי לרוץ ולכסות אותה עם המעיל שלי, אבל התחיל להתפתח קרב בין החניכים. באלאר הלם בהם בעוצמה ואלו החזירו בתורם מהלומות ואגרופים שהעיפו אותו הצידה. כשהצלחתי לגרום לרגלים של שנים מהם לכאוב הם נאנקו בכעס. באותו זמן, באלאר התאושש והתרומם שוב על רגליו. ראיתי את הדם ניגר מאפו.

“תצאי מהמחבוא שלך, מכשפה! תצטרפי לקרב!” אחד מהם קרא לעברי. “אני יודע שאת מתחבאת פה. אני מרגיש את זה.”

למרות שרציתי להראות להם את פרצופי, לא העזתי. הפחד שיתק אותי. התביישתי בפחד שלי. אך המחשבה שזאת אהיה אני, על הפח, במקום לילה, שיתקה אותי. פחדתי שהם יעשו לי את אותו הדבר.

נשארתי בין הצללים, לוחצת שוב ושוב על הנקודות הכואבות שלהם עד שהרגשתי את העייפות מטפסת במורד גבי. למרות שהתאמצתי והגעתי כמעט לקצה גבול יכולתי, הנערים עדיין עמדו על רגליהם. אחד מהם זרק להבות של אש אל באלאר, שהתחמק בפזיזות שלא ראיתי כמוה.

הייתי כל כך מותשת שרגליי בקושי החזיקו אותי. כעבור דקות ספורות, רגליי החלו לקרוס תחתיי ונשענתי על הפחים הקרים, מסרבת לאבד ריכוז.

רק כששמעתי את הנפילות שלהם בזה אחר זה, העזתי לפקוח את עיניי. כל השרירים בגופי כאבו. כאב הראש שלי היה בלתי נסבל. כשעצמתי שוב את עיניי ראיתי נקודות לבנות בעיניי. נאבקתי עם עצמי.

“אלירה, את בסדר?”

באלאר החזיק את לילה בזרועותיו. הוא עטף אותה במעיל שלו, שנראה עליה כמו אוהל. ראיתי את קצות אצבעותיה הכחולות מתנדנדות לפי קצב נשימותיו. היא עדיין הייתה מחוסרת הכרה. התפללתי שהיא לא תסבול הרבה, כשהיא תתעורר. התפללתי שהיא לא תזכור את מה שהם עשו לה, למרות שגופה יזכור לתמיד.

“כן, פשוט קצת התעייפתי.” לחשתי, עדיין שרועה על הקרקע הקרה.

“אני צריך להביא אותה למרפאה.” הוא אמר ברצינות.

“אני אבוא איתך.” לחשתי בכבדות.

“את מסוגלת לקום?”

“כן.”

מצאתי את הכוחות שלי להקים את עצמי. ידעתי שאני קרובה לאפיסת כוחות. הייתי במצב שבו ההכרה שלי הייתה לחלוטין עניין של מזל. התפללתי שאצליח להגיע בשלום עד לדלת המרפאה.

רציתי לראות את רפאל, אחרי ימים ארוכים שבהם לא ראיתי את פניו. ומצד שני, חששתי מהמפגש איתו.

“לא היית צריכה לעזור לי. הייתי מסתדר גם בלעדיך.” באלאר נהם בכעס כשהתקרבנו אל הדלת. נדמה שפגעתי בכבוד שלו.

“תודה שעזרת ללילה.” לחשתי.

כשנכנסנו פנימה, באלאר השכיב את לילה על המיטה הלבנה ואני מיהרתי אל החדרון עם המגירות והתרופות.

שמעתי את צעדיו החפוזים של רפאל מאחוריי.

ליבי נדקר מציפיה.

“קחי את הבקבוקון הכתום. הכנתי אספקה שלמה ממנו, במיוחד בשבילך.” הוא הגיח מאחורי והניח את שתי כפות ידיו על מותניי. זו הייתה תנועה אינטימית כל כך, ולא מובנת מאליה, במיוחד אחרי ההיעלמות שלו.

לרגע קפאתי ולא יכולתי לזוז. שפתיו היו קרובות לצווארי. או שרק דמיינתי זאת. הוא השהה את ידיו עליי לרגע אחד נוסף.

“את באפיסת כוחות. אני כבר מזהה את החולי שלך ממרחקים. אבל את תסתדרי, נכון?” הוא המשיך בקול נמוך. הרגשתי שהוא רצה להגיד משהו נוסף, אך אז התחרט. במקום זאת, הוא אמר: “אני חייב לטפל בלילה ובמה שעשו למסכנה. אני צריך לחשוב על איזו תמיסה להזריק לה כדי שהיא תתאושש מהר. אני אנסה להשכיח ממנה את הזיכרונות ואני מקווה שתסתדרי-“

“בוודאי שאני אסתדר. מה שהכי חשוב זה שתעזור ללילה עכשיו.” לחשתי למרות שעדיין הרגשתי מסוחררת.

הוא לא חיכה עוד רגע נוסף והתפנה לטפל בה.

נשענתי על השולחן הקטן ולגמתי ארוכות מהבקבוקון שהוא נתן לי. ראיתי אותו מפזז בחדר, שב ומופיע מאחורי הווילון, ואז נעמד מאחורי הכיריים החשמליות. צפיתי בו מכין שיקוי ואז ניגש אל לילה עם מזרק.

כוחותיי החלו לחזור אליי באטיות. הרצפה הפסיקה לרעוד תחת רגליי. עדיין הייתי מותשת וחסרת אנרגיה, אך לראות את רפאל ולהרגיש את קצות אצבעותיו עליי, מילא אותי בתקווה מחודשת.

באלאר הציץ אל תוך החדרון הקטן שבו עמדתי. הוא נראה גדול מדי לחדר צפוף שהיה עמוס כל כך בבקבוקים וצנצנות.

“את נשחקת שם, מאחורי הפחים.” הוא אמר בשקט. לא הייתי רגילה לראות אותו רציני כל כך. העדפתי את הגרסא העוקצנית והיהירה שלו במקום. הרצינות לא הייתה יפה עליו.

“אני אהיה כמו חדשה מחר.” אמרתי בחולשה. “מסתבר שאתה לא בן אדם כזה גרוע כמו שחשבתי.”

“ואת לא כזאת חלשה, יחסית לבחורה, אני מתכוון.” הוא אמר. “חשבתי שתתעלפי אחרי שתי דקות. החזקת מעמד יותר ממה שציפיתי.”

“אני אנסה לקבל זאת כמחמאה.” אמרתי.

“אל תחשבי שאנחנו חברים פתאום.” הוא אמר ברגזנות, אך הפעימות שלו לא היו נרגזות כלל.

“בוודאי, יש לך תדמית לתחזק, מול קהל המעריצות שלך.” מיהרתי לעקוץ אותו.

“ובכל זאת, לא כולן נופלות בקסמיי.” הוא נאנח. “תקשיבי לי טוב עכשיו. בתחרות החודשית הבאה, אני אשים את הכסף שלי על הניצחון שלך. עכשיו כשאני יודע שאת כן מועילה במשהו, אני אהמר עלייך. אז תשתדלי לנצח, טוב?”

באלאר עזב והותיר אותי לעמוד מחויכת בחדרון הקטן.

ראיתי את רפאל מגניב לעברי מבטים חשודים מבעד לפרגוד. היה נדמה לי שתפסתי פעימה בודדת של קנאה בתדרים שלו, אך זו חלפה ונעלמה כאילו לא הייתה.

המשכתי לשתות את השיקוי שלי עד שהוא נגמר ואז חזרתי באטיות בשביל הקפוא אל המעונות.

כשהתכרבלתי מתחת לשמיכה, ניסיתי לגרש את החניכים המנוולים שאנסו את לילה ממחשבותיי. במקום זאת, חיפשתי אחר מחשבה יותר חיובית להיצמד אליה. דמיינתי איך זה היה מרגיש, אם רפאל היה שם ביחד איתי, מתחת לפוך. ניסיתי לדמיין את גופו החמים נצמד אליי. מתענגת על המחשבה הפרטית שלי, הרשיתי לעצמי להירדם כשהחיוך עדיין נסוך על שפתיי. ידעתי שאיני צריכה לטפח תקוות שווא לגביו, אך מצאתי את עצמי מטפחת אותן בכל זאת.