בלוג סיפורים בהמשכים

עולם ללא קץ – פרק 16

שמעתי את נשימותיי הרדודות עולות ויורדות, היטב באוזניי. ניסיתי להכריח את עצמי לנשום כמו שצריך, אך זה היה קשה מכפי שחשבתי. גיליתי ששכחתי איך נושמים כמו שצריך. גופי נאטם לכל תחושה. עטפתי את עצמי במסיכה של אדישות, אך עמוק בתוכי האימה התפשטה במהירות וחדרה לכל נים מתחת לעורי כמו סרטן.

תסמכי עליי.

זה היה כל מה שהוא כתב. שאני אסמוך עליו. עם עצמי. עם הגוף שלי. עם החיים שלי. עם העתיד שלי.

האם הוא חשב שצמד המילים הללו, ללא שום הסבר נוסף, יהיו מספיקות בשביל שאני אניח לעצמי להיות מובלת כצאן לטבח?

הוא כנראה חשב שאני אמיצה יותר מכפי שהייתי, כשלמעשה אינני אמיצה בכלל. אני חלשה. ואני מתה מפחד. במיוחד ביום שכזה.

השמש המלאכותית קפחה על ראשי, אך הדבר היחיד שהרגשתי היה רסיסים של קרח שננעצו בלבי ללא הפסקה. כל רסיס הפריע לי לנשום. המחנק בגרון שלי הלך וגבר.

לקחתי נשימה. ועוד נשימה. אך הנשימות לא הרגיעו אותי. הרגשתי את הבדידות נתלית על גבי כמשקולת, למרות שהייתי דחוסה בקהל של בנות, כולן לבושות בשמלות לבנות, מאופרות בהגזמה, עם נעלי עקב מקרקשים ותסרוקות מפוארות.

תסמכי עליי. הוא כתב בפתק שהונח בקפידה על הכרית שלי. הוא לא כתב את שמו, אבל כבר ידעתי לזהות את כתב ידו המסורבל. המילים הללו היו כל מה שנותר ממנו. אחריהן הוא נעלם מהפליטאה והשאיר ריקנות כה עזה בתוכי ששום דבר לא הצליח למלא. הגעגועים אליו כמעט הטריפו עליי את דעתי. במיוחד בלילות.

לפני שהייתי נרדמת הייתי מתחילה לפקפק. הספקות היו מתחילים לכרסם בתוכי. והפחד הזה, הפחד שבו הוא יאכזב אותי, למרות שבחרתי לסמוך עליו, צץ על פני השטח.

לא, לא יכולתי לסמוך עליו בעיניים עצומות. גם לו רציתי, ומאד רציתי להאמין בו. בכל זאת לא יכולתי לעצום את עיניי ולהיות בטוחה במאה אחוז שרפאל יציל אותי. החשש תמיד הסתנן פנימה.

כעסתי על עצמי שלא יכולתי להתמסר לאמונה שלי בו באופן מוחלט, כי פחדתי.

האמביוולטיות שהתיישבה בתוכי לא נתנה לי מנוח.

למרות כל רגשותיי כלפיו וכל האהבה המכלה שחשתי כלפיו, לא יכולתי לאפשר לעצמי לסמוך עליו במאת האחוזים. ואם איני יכולה לעשות את מה שהוא ביקש, מה זה אומר על היחסים שלנו?

לפעמים הייתה לי תחושה שהמצאתי אותו. המצאתי את רפאל כדי להתמודד עם האפלה ששררה סביבי ובתוכי. המצאתי את האהבה שלנו כדי לצלוח את הבדידות האיומה שדבקה בכל פינה במחנה האימונים הארור הזה. רפאל הופיע בחיי בהבזק של רגע ואז נעלם ביום בהיר אחד.

הוא הותיר אותי לנבור ולדשדש בזיכרונות שלנו. במילים שהחלפנו. בנשיקות שלנו. בלילה שבו הצלתי את חייו ובלילה היחיד שבו היינו ביחד עד הסוף.

סירבתי להאמין שהוא נטש אותי למרות שפעולותיו זעקו לעברי כמו עשרות תמרורי אזהרה. הוא הלך לפני יותר מחודש ולא נראה יותר בשטחי בית הספר.

לא הייתה לי דרך לדעת אם אני באמת יכולה לסמוך עליו כפי שביקש. ובכל זאת ניסיתי לעבוד על עצמי. לזייף את האמונה שלי עד שהזיוף יהפוך לאמת.

ימים ארוכים עברו, בהם המילים שלו היו הדבר היחיד שהחזיק אותי על רגליי. הדבר היחיד שמנע ממני מלאבד את שפיותי. בחרתי להאמין בצמד המילים הזה מדי בוקר. המילים הללו היו התפילה שלי. התקווה שלי לצאת מהאבדון הזה.

אתמול, כשאחרון המבחנים המתישים והקשים של שנת הלימודים נגמר ונותר רק עוד יום אחד בלבד בפליטאה, התגבשה בתוכי תחושה גדולה של אי שקט.

מצד אחד, עול גדול הוסר מכתפיי, עברתי את המבחנים, גם אם לא בהצלחה יתרה. לא הייתי צריכה להוכיח את עצמי למחנכים יותר. לא הייתי צריכה להשפיל את עצמי בזירת הקרב בכדי להראות להם שאני מספיק טובה, גם אם אני רק חצי כמוהם. עול הלימודים נעלם, אך עול גדול יותר עמד ליפול בחלקי.

וכל מה שהוא הותיר אחריו היו רק מילים.

תסמכי עליי.

היום, המילים הללו היו לא יותר מלחישה באוזן. הביטחון שהרגשתי באהבה שלנו, ברגעים שהיו לנו ביחד, בפעמים שבהם מבטינו נפגש וזיהיתי את החיבור בינינו, שלא הצריך מילים, כלו אלו התאדו.

עמדתי בכניסה למדרגות קטנות שהובילו לבימה מוארת. כמה בנות דחקו בי בהתרגשות וחרדה גדולה ומישהי דרכה על כף רגלי עם העקב שלה. נאנקתי בשקט ונשכתי את שפתיי כמעט עד זוב דם.

איך הוא ימצא אותי כאן בין מבול של שמלות לבנות ועשרות נערות נרגשות? איך הוא יידע לקטוף אותי בדיוק ברגע הנכון, כדי שלא אצטרך לקשור את חיי בחייו של באלאר?

המחשבה שאצטרך לחלוק את חיי עם הנער הכוחני והשתלטן מילאה אותי בחלחלה. לא יכולתי לדמיין יקום שבו אני ובאלאר היינו זיווג טוב. היינו שונים כל כך וקשים כל כך זה כלפי זה. הפעימות שלו תמיד שידרו אגרסיביות שלא יכולתי לעכל בתוכי. הוא ידע את כל הסודות שלי ולא היסס לענות אותי באפשרות שבה יחשוף אותי בפני כולם. הוא ידע את נקודות התורפה שלי ולחץ עליהם ללא רחמים אפילו מבלי להיות קורא תדרים. נזכרתי שוב ושוב בדרך המזוויעה שבה ידיו מיששו את גופי וקרעו את החולצה שלי כשלא קיבל את מה שרצה ממני. השנאה שלי אליו גברה ביחד עם הפחד מהבלתי נמנע.

רפאל, איפה אתה?

הצצתי בצדדים ולא יכולתי לראות את פניו המוכרות בשום מקום. כל מי שראיתי מסביבי היו עשרות נערות נרגשות. הן כבר רצו לעלות על הבמה ולגלות למי הן משודכות. הן כבר רצו לקשור את החיים שלהן לנצח עם מישהו אחר. הן לא רצו את האי ודאות ואת הריקנות, הן רצו את היחד.

הנשים הופרדו מהגברים בעזרת גדר נמוכה, לצורכי הטקס. כל נער ונערה עלו לבימה הקטנה מהצד שלהם ונפגשו במרכז הבמה היכן שאנשי הקוויטה קידשו את החיבור ביניהם.

עד כמה שחששתי וסלדתי מהיום הזה, הוא הגיע למרות הכל.

יום השידוך.

כששמה של קלאמה בקע מפיו של לוקאס, המנהל החדש שלנו, ראיתי אותה מפלסת את דרכה אל הבמה בהתרגשות. קצות אצבעותיה רושפות וחמות, שרטטו פסים בלתי נראים על גבי כשהיא חלפה מולי באוושה קלה. היא נראתה כמו מלאכית בשמלה הלבנה שלה. היה נדמה לי שכל גופה קורן בהילה של זוהר. קלאמה חיכתה לרגע הזה במשך שנים ארוכות. הציפייה שלה עמדה להיגמר. לרגע חידדתי את הפעימות שלה בתוכי. היא הייתה מוכנה לשידוך שלה. היא בטחה באנשי הקוויטה והייתה בטוחה שהם ימצאו בשבילה את הבן אדם המתאים ביותר. לא ידעתי אם הייתה זו תמימות עיוורת או נחישות עקשנית מצדה, אך שמחתי בשבילה. שמחתי שהיא נכנסת לתהליך הזה עם לב שלם. שמחתי שלפחות אחת מאיתנו תוכל להיות מאושרת.

היא נעמדה על הבמה, פניה נוצצות מהשמש ועורה אדום וסמוק, מחכה בקוצר רוח כדי לראות מי יעמוד מולה.

נדמה לי שעצרתי ביחד איתה את נשימתי כשהקריאו את שמו של הבחור.

דווין מקווין מכיתת האקלים. היה זה נער בהיר שיער, גבוה אך במעט מקלאמה, שהיה לבוש בחליפה אפורה, שצעד בהתרגשות לבמה. עברתי במהירות לפעימות הלא מוכרות שלו. למרות שראיתי אותו בפליטאה בעבר, אף פעם לא דיברנו ואף פעם לא בחנתי את התחושות שלו. כעת התמקדתי במה שהוא הרגיש. כשהוא נאחז בידיה של קאלאמה, נחשול של עונג מילא את גופו. הוא היה מלא בשמחה והתרגשות, והקלה ששטפה את גופו. הוא פחד שישדכו אותו למישהי שהוא לא נמשך אליה, אך קאלאמה בהחלט הייתה לטעמו. יכולתי להרגיש את המשיכה ההדדית שלהם זה כלפי זה נוצרת בין רגע.

הצלחתי לנשום לרווחה. לרגע אחד.

הייתי מאושרת בשבילה.

הם אחזו ידיים כשאישה עיוורת, עם חלוק כחול כהה ופנים מקומטות מזקנה התקרבה אליהם. היא הניחה את ידיה בין ידיהם. לרגע לא קרה דבר, ואז חבלים בלתי נראים, שנדמו לי כשלשלאות, קשרו בידיהם בשלל של אורות צבעוניים. מבול של אנרגיה, שניצתה כלהבה, פעם ביניהם.

לא ציפיתי לתחושות שכאלו. חשבתי שהטקס יהיה יבש ומתכתי, אך הרגישות והתחושות העדינות שבקעו מקלאמה ובן זוגה החדש הפתיעו אותי. פתאום השידוך לא נראה לי כמו המפלצת שתמיד חששתי ממנה, כשזה נעשה אצל האנשים הנכונים.

לקאלאמה ודווין היה מזל. חוזת העתידות צדקה כשהיא שידכה ביניהם. ידעתי שזה לא המקרה אצלי, כשהיה מדובר בי ובבאלאר. לא ידעתי אם הוא באמת שילם לה כדי שהיא תשדך בינינו, אך לא הייתה לו שום סיבה לשקר לי.

הם ירדו מהבמה ביציאה צדדית ונעלמו מאחורי פרגוד שחור. עוד זוג ועוד זוג עלו לבמה ושודכו על ידי האישה הזקנה. פעם אחר פעם, ראיתי את התחושות המעורבות של המיועדים, החשש, ההתרגשות, הלחץ, הבעתה… כל אלו לחצו עליי עד שהייתי חייבת לבלום את כל הרגשות הזרים שהתנחלו בתוכי.

כשחסמתי את הפעימות של אחרים מסביבי, שוב נבלעתי לתוך החששות הפרטיים שלי. התפללתי לרגע שבו רפאל יגיע ויציל אותי מהשידוך הבלתי נמנע הזה. דמיינתי אותו עולה על הבמה אחריי ולוקח את ידיי בידיו. האישה הזקנה הייתה מקדשת את שנינו והיינו נקשרים זה לזה לנצח, בחוזה קסום שאינו ניתן להפרה, עד שהמוות יפריד בינינו.

אך ככל שהנערות התמעטו ושרידי ההתרגשות מסביבי הלכו ודעכו, תהיתי היכן הוא. תהיתי למה הוא מתעכב כל כך ומתי סוף סוף אקבל את הסימן שלו. הסימן שהיום הנורא הזה הוא רק חלום בלהות ולא יותר.

לבסוף שמעתי את שמי.

צמרמורת אחזה בי כשכמה בנות בודדות שנותרו בצד הזה של הגדר, דחקו בי להתקדם קדימה לכיוון הבמה. הרגשתי שזאת לא אני, שצועדת לקראת לוקאס. זאת לא אני, בשמלה הלבנה והפשוטה שלי, שעומדת לכרות ברית נצחית עם מישהו שלא בחרתי ואף פעם לא רציתי.

ניסיתי לחזור על שמו של רפאל על בדל שפתיי.

הוא יבוא. הוא הבטיח.

תסמכי עליי.

כשנעמדתי על הבמה, ציפיתי באימה מתגברת בשאר הנערים והנערות שנותרו משני צידי הגדר. לא ראיתי את פניו של רפאל בשום מקום. במקום זאת, ראיתי את באלאר, עם החיוך הזחוח והמרוצה שלו, מתקרב אל המדרגות בצד השני של הבמה.

הוא כבר ידע שיקראו בשמו. הוא כבר ידע שהוא זה שייבחר להיות משודך לי. לא רציתי להתמקד בתחושות שלו, אך הוא היה מאושר. הפעימות הקורנות שלו כמעט הפילו אותי מרגליי.

והוא צדק. לוקאס קרא בשמו ובאלאר עלה על הבמה בצעדים נחושים. הוא היה לבוש בחליפה שחורה ומהודרת ושיערו סורק לאחור בקפידה. הוא התכונן וחיכה לרגע הזה במשך ימים ארוכים. הציפייה שלו השתלמה. הוא ניצח.

בהיתי בו בהבעת פנים אטומה ומבוהלת. לא האמנתי שהגעתי לרגע הזה.

ההבנה הזאת החלה לשקוע במהירות בבטני כשבאלאר נאחז בידיי שנדמו קרות וחסרות תחושה.

רפאל לא הגיע להציל אותי. רפאל לא הגיע להציל אותי.

רפאל…

הזקנה התקרבה אלינו במהירות.

שמעתי את פעימות ליבי הולמות בטירוף באוזניי. באלאר אמר לי משהו וחייך באושר, אך לא יכולתי לומר דבר בחזרה. ראיתי את פיו נע שוב ושוב וידיו לחצו חזק יותר על ידיי. נדמה שהיה נרגש ונפעם. לא הייתי שותפה לתחושות האלו. נבלעתי עמוק בתוך הכבדות והאומללות שלי.

לפני שהרגשתי את כפות ידיה של הזקנה לופתות בידינו, שמעתי צליל חרישי של פקיעת פקק. צליל מוזר וייחודי שהתקרב אלינו במהירות. צליל שחבט בפניי כמו סטירה מצלצלת.

צרור של יריות אקדח.

הכל החל לנוע בהילוך איטי. נדמה שעצמתי את עיניי לרגע, וברגע הבא, באלאר היה מרוסק על הרצפה. גופו שוטט דם והוא נאבק כדי להחזיק בבטנו המדממת. בכל אותם רגעים, שנדמו לי ארוכים עד כדי כאב, עיניו בהו בי בתחושה של אכזבה. היה נדמה לי שהוא מקלל אותי על היום שבו הכרנו.

מיהרתי להתכופף אליו, מזועזעת ומפוחדת, כשעשרות אנשים החלו להקיף אותנו מכל הצדדים, נדחסים על הבמה ורוכנים מול גופו הפצוע.

“אלירה…” שמעתי את קולו אך בקושי. אף פעם לא שמעתי אותו חלש כל כך. הוא תמיד היה החזק בינינו. “תחזיקי את היד שלי, אלירה…”

עשיתי זאת למרות שהרגשתי את כל קרביי מתהפכים בתוכי. היד שלו הייתה קרה כקרח.

ידעתי שהחיים שלו הולכים ונגמרים. הרגשתי את הפעימות שלו מתרוקנות מגופו. ידעתי שהם לא יספיקו להציל אותו. נותרו לו רגעים ספורים בלבד.

צפיתי בו הולך ונגמר, המומה ומזועזעת. נפלתי על ברכיי כשהוא נשם את נשימתו האחרונה. עדיין החזקתי בידו הקרה של באלאר, שעד לפני רגעים ספורים, אחזה בידי בהתרגשות שלא ייחסתי לה כל חשיבות.

לרגע כל העולם עצר מלכת. היינו רק אני ופניו הקרות והמאובנות של באלאר. עיניו החזירו לעברי מבט ריק שבהם הזיק כבה. גופו המשיך לשוטט דם וכל הבעת כאב נעלמה מפניו החלקות והצעירות. הוא היה צעיר כל כך, עדיין. רק ילד, שהיה צריך להתבגר מהר בכורח הנסיבות, כמו כולנו. היו לו חלומות על מלחמה ועל ניצחון. הוא חלם להיות חייל אמיתי ולהגיע אל החופש שלנו בעיר העילית. כעת החלומות הללו נלקחו ממנו. לא ציפיתי לראות את כל תקוותיו נגדעות רגע בודד לפני שיצא להוכיח את עצמו לעולם.

נדמה לי שמשהו בתוכי נשבר כשראיתי את רפאל מגיח מאחורי הפרגוד.

עיניו היו נעוצות בי, אך לא יכולתי להביט בו בחזרה.

הרגשתי זאת בפעימות שלו. הרגשתי את הבחילה מטפסת בגרוני.

“תעזבי את היד שלו, אלירה.” רפאל אמר בקול קר יותר מכפי שזכרתי. הם התכוונו להזיז את הגופה שלו ולהרים אותה על אלונקה.

לא זזתי ממקומי.

הרגשתי שאני שוקעת אל הרצפה החמה.

“אלירה, תשחררי את היד שלו.” רפאל המשיך לומר וניתק את ידי מידו הקרה של באלאר. “את חייבת להניח לו. הוא כבר לא איתנו.”

נשארתי לשבת על ברכיי על הבמה. קפואה ברגע אחד אומלל ומזוויע. מבועתת ומזועזעת יותר מכפי שהייתי בחיי. הדמעות החלו להציף את לחיי כמו מפלים.

לא הייתי מסוגלת להרים אליו את מבטי כשלקחו ממני את באלאר.

הרגשתי זאת בפעימות שלו. הרגשתי זאת במבטים שלו. הבחילה החלה לטפס בגרוני.

קלטתי את ההקלה בפעימותיו של רפאל. היא הייתה דקה וכמעט בלתי נראית, אך היא הייתה שם בכל זאת.

כשעינינו נפגשו ידעתי בוודאות שזה היה הוא, שאחראי למותו של באלאר.

שחררתי אותך לחופשי, כמו שהבטחתי.

  • storm

    אוי. אוי לא. ממש ממש לא טובבב
    בבקשה תמשיכי דחוף!!

  • Sveta Wolkov

    אני כבר עובדת על המשך 🙂