בלוג סיפורים בהמשכים

עולם ללא קץ – פרק 14

יכולתי להרגיש את המתיחות עוטפת אותי כמו שמיכה, כשחזרתי למעונות. משהו מצחין עמד באוויר. קלאמה דחקה בי להחליף בגדים בחזרה למדים של הפליטאה. היא עמדה בקוצר סבלנות ליד הדלת וצפתה בי מתלבשת.

“את חייבת למהר!” היא הצטעקה.

עדיין לא הבנתי מה קרה, אבל פעימותיה של קלאמה היו משובשות ושבורות. הבנתי שעדיף לא לשאול שאלות ומיהרתי ללכת אחריה אל הרחבה הריקה מאחורי האנגר האימונים. עשרות חניכים החלו להסתדר בשורות, מתלחששים בחרדה ומשחררים עשרות פעימות של לחץ. נתתי לתחושות שלהם לזרום דרכי, במקום להתנגד. בטני כאבה עד בלי דיי. היה זה סימן מבשר רעות.

באלאר פילס את דרכו אלינו בין שאר החניכים והניח יד בוטחת על כתפי. מיהרתי להתנער ממנו והוא החמיץ את מבטו.

“הם סוף סוף הצליחו לכבות את השריפה בקצה המזרחי.” לחש בזעם.

“על איזו שריפה מדובר?” שאלתי בהיסח דעת. הזמן שהעברתי עם רפאל מחק לחלוטין את הפליטאה ממחשבותיי. כעת, בלית ברירה, הייתי חייבת לחזור בחזרה אל הקרקע.

“איפה היית הבוקר?” באלאר גלגל את עיניו. “לא שמת לב שחצי מהפליטאה עלה באש?”

הנדתי בראשי לשלילה.

“קבוצה של חניכים מהכיתה שלי החליטו להבעיר את אחד הקצוות של הפליטאה.” קלאמה לחשה באוזני. “האש כלתה את כל הצד של הקצה המזרחי, מאחורי המעונות של הבנים. נפער חור שחור גדול שאיפשר לעשרים חניכים לברוח אל העיר העילית. כל זה קרה בזמן שקימבל נמצא כאן עם הפמליה שלו…”

פערתי את פי באי אמון. לא יכולתי להאמין שדברים רבים כל כך השתבשו בשעות היחידות שהייתי מנותקת מכולם.

“קימבל רותח מזעם. הוא ביטל את קרבות הראווה והוא הולך להשליט פה סדר.” באלאר אמר בקול קודר. “אני מקלל את אלה שברחו, הם פחדנים מנובלים! אין להם את האומץ להילחם על מה שמגיע לנו-“

“אני לא מאמינה שכל כך הרבה חניכים ברחו.” סיננתי ומיד חשבתי על לילה. היא לא הייתה היחידה שהפליטאה הייתה בלתי נסבלת עבורה. מסתבר שחניכים נוספים חשבו שהיה זה בית כלא במסווה של בית ספר.

הדמות הקטנה של קימבל התקרבה אל קצה הרחבה, מלווה בתריסר שומרים בגלימות אפורות ארוכות. הוא נראה כמו ילד בן שתיים עשרה, צעיר מכדי להיות שליט. חשבתי כמה מגוחך הוא נראה בקומתו הנמוכה ובצללים ששומריו הטילו על דמותו.

כשהוא נעמד מולנו, הרגשתי צמרמורת קלה מטפסת במורד גבי. עיניו היו קרות כקרח כשהוא בהה בפרצופים המפוחדים שלנו בקהל. האוויר היה ספוג באכזריות מצמררת.

“אני קורא למנהלת של הפליטאה להראות את פרצופה.” הוא אמר בקול דק וחודר, שנשמע היטב. אין לי מושג איך הוא עשה זאת, אבל שמעתי את דבריו כאילו הוא היה מספיק קרוב כדי ללחוש אותם באוזני. קלאמה נתנה בי מבט חמוץ.

כולנו צפינו בפנלופה מורגן צועדת במעיל פרווה צעקני ובעקבים המגוחכים שלה באטיות במעלה הגבעה, עיניה כבויות וכמעט חסרות הבעה. כשהגיעה אל קימבל ונעמדה מולו, הייתה גבוהה ממנו בשני ראשים, ובכל זאת, נראתה קטנה ומושפלת. משהו בבטני התכווץ.

הבטתי בבאלאר והוא הנהן וחרק את שיניו.

ידעתי מה עומד לקרות.

“תחת הנהגתך בחודשים האחרונים, הפליטאה סבלה מהתדרדרות מוסרית מהירה.” הלחישה המזוויעה של קימבל המשיכה להתנגן בראשי. “אונס, מוות, שרפות, חניכים שבורחים מהמוסד הזה… כל האירועים הללו קרו תחת השגחתך. מה יש לך לומר להגנתך?”

קולות חלושים של אנחות, כמו של חיה פצועה, בקעו מפיה. אף פעם לא חשבתי שאראה את המנהלת שלנו בחוסר אונים שכזה. הרגשתי את המצוקה שלה מבעבעת בתוכה. רציתי להסיט את מבטי ממנה אבל לא העזתי לזוז.

“הפליטאה זקוקה למנהיג ללא מורא, שימשיך את המאבק שלנו בצדק, שיחנך את הדור הצעיר שלנו להילחם עבור מה שמגיע לנו מלידה, החופש שלנו. הבטחת לשרת את המנהיג שלך ונכשלת במשימה.”

לרגע אף אחד לא דיבר. היה זה כאילו הזמן עצר מלכת.

קימבל הניח את כף ידו הלבנה והחיוורת על ראשה של פנלופה. היא רעדה כמו עלה נידף ברוח. היה זה הבזק של רגע ובו פנלופה צנחה אל הרצפה לרגליו של השליט שלנו. כולנו בהינו בדממת מוות בגופתה חסרת החיים ואף אחד לא זז ממקומו.

לא יכולתי להאמין שהוא הרג אותה. הוא הרג אותה מול עינינו ואף אחד לא פצע את פיו. לא היה אפילו אדם אחד שהעז להתנגד לו. הפנים של כולם היו מסיכות של אדישות, אך מבפנים, הרגשתי את המצוקה ואת חוסר האונים מתגברים ועולים על גדותיהם. ניסיתי לנשום עמוק, נאבקת כדי לתעל את האוויר אל ריאותיי, כדי לא להקיא את נשמתי החוצה למראה הגופה של מי שהייתה פעם המנהלת שלי.

“אתם אמורים להתרגל למראות כאלו.” קימבל המשיך ללחוש באוזנינו. “אתם בסך הכל חיילים, חיילים בצבא שלי. אתם תילחמו בשבילי וחלקכם אפילו יאבדו את חייהם בשבילי. הכל בשביל לגבור על אנשי העיר העילית ולהחזיר לנו את האדמה שמגיעה לנו. אנחנו לא נמשיך להיות אסירים שחיים במאורות עכברושים למשך זמן רב. אנחנו לא ניתן לאנשי העיר העילית לקחת לנצח את החופש שלנו. אנחנו לא ניתן להם לחשוב שהם ניצחו אותנו. המלחמה מתקרבת ויש לכם תפקיד מרכזי בהבאת הניצחון שלנו.”

מצד אחד, הדברים שאמר, על חופש ועל החיים שלנו בעיר העילית, היו צריכים להישמע נכונים באוזניי. זה מה ששמעתי במשך כל ימי חיי. זה מה שלימדו אותי בבית הספר הקהילתי. המאבק התמידי שלנו במחסור בצדק. הרצון התמידי שלנו לחוות חופש אמיתי, כזה שנלקח מאיתנו. המילים היו אותם מילים כמו ששמעתי פעם, אבל המשמעות שלהן התעוותה לגמרי במחשבותיי. הדברים של קימבל טלטלו את כל גופי. לפתע השתוקקתי למצוא את החור השחור ביער ולברוח דרכו החוצה אל העולם האמיתי. אך מה עם רפאל? לא יכולתי להשאיר אותו מאחור… רק המחשבה שאצטרך להיפרד ממנו הייתה כמו סכין שדקרה בי שוב ושוב בלבי.

קימבל המשיך לנאום.

“בכדי שמעתה והלאה תהיו ממושמעים, אני ממנה מנהל חדש על הפליטאה, כזה שישליט סדר אמיתי ולא יפחד מהפגנת כח ויחדיר בכם משמעת ברזל. הכירו את לוקאס דונאל.”

אחד מהשומרים שעמדו לידו, התקרב אליו וקד קידה עמוקה כלפי קימבל. הוא היה גבר גבוה, שרירי וקירח. המבט שבעיניו היה חדור מטרה. הוא התענג מניצול לרעה של כוחותיו. הרגשתי זאת מהפעימות שלו.

“נגמרו המשחקים, חיילים יקרים.” לוקאס אמר בקול צורם. “מעתה אין יותר זמן פנוי, אין ערבים רגועים ואין בקרים נינוחים. אתם הולכים להתחנך ביד קשה, בדיוק כפי שקימבל מצפה מהחיילים שלו.”

מלמולים נרגשים חלפו בקהל כמו אוושה קלה.

“החל ממחר, נתחיל כל בוקר ממסדר נוכחות ונמשיך לשיעור חינוך גופני. אחרי ארוחת הערב יהיה מסדר לילה, מלווה בשיעור אומנויות לחימה, ואחריו תחזרו למעונות שלכם, ושם תמתינו בסבלנות לכיבוי אורות.”

“הלך עלינו.” קלאמה סיננה והרגשתי שאני חייבת להסכים איתה. רק באלאר נראה מרוצה מהחלפת הכוחות ומהסידור החדש הזה.

“סוף כל סוף יתייחסו אלינו כמו אל חיילים אמיתיים.” הוא לחש וחייך בסיפוק כשהחניכים מסביבנו התחילו להתפזר והפמליה של קימבל עזבה את הרחבה. “התחיל להימאס לי מהקרקס הזה.”

רציתי לחבוט בו.

צפיתי בגלאנה ומחנך נוסף אוספים את גופתה המתקררת של פנלופה מורגן וגוררים אותה בשקט אל המרפאה. הבחילה המשיכה לעמוד בגרוני.

ידעתי שהיה זה הערב האחרון בפליטאה שבו החיים היו מתישים אך נסבלים. כל זה עמד להשתנות עם אור ראשון של בוקר.

המסדר הראשון התרחש בחמש בבוקר. עמדנו במרווחים של שני צעדים זה מזה, בתוך האנגר האימונים. אף אחד לא אמר מילה. כולם עמדו דוממים בזמן שלוקאס דונאל הקריא שמות. מי שקראו בשמו הצטרך להרים את ידו ואז להיבחן על צורת לבוש ועמידה נאותה. בהיתי בנעליים השחורות שלי, מחכה לתורי בעייפות, אחרי לילה שלווה בשינה טרופה. קלאמה עמדה במרחק של כמה שורות לימיני. ידיה שיחקו בעצבנות מאחורי גבה. ראיתי שרידים של גיצים בוקעים מקצות אצבעותיה. תהיתי אם המטרה של המסדר הזה הייתה להתיש את כוחנו ולאמלל את כולנו רק כי זה היה אפשרי.

המחשבות על רפאל מילאו את ראשי. רציתי לראות אותו, רציתי לנשק את שפתיו, רציתי לטבוע שוב בחיבוק שלו. ייקח זמן עד שהפצע שלו יגליד, עד שיוכל לתפקד כראוי. דמיינתי אותו שוכב לבדו על המיטה הצפופה, בודד וכאוב. הדבר שהכי השתוקקתי לו היה להיות לצידו ולנחם אותו. כעת, אפילו הקרבה הפיזית אליו הייתה מותרות שלא יכולתי לקבל. עם לוחות הזמנים החדשים והנוקשים של המנהל החדש שלנו, היה זה בלתי אפשרי להשחיל פגישה סודית עם רפאל.

אחרי שכל השמות נקראו, יצאנו לריצה מסביב למדשאות הקפואות. נשמתי פנימה את הצינה של הבוקר, ממלאת את ריאותיי בקור מלאכותי, כשקיידן האיצה בנו להחיש את צעדינו.

כל החניכים סביבי נעו במהירות, פניהם ריקים מהבעה. הפחד ניטרל כל מחשבה מזערית על אי ציות. היינו כמו בובות על חוט. כולנו ידענו שאין טעם להתנגד. אף אחד לא רצה לאבד את החיים שלו בהבזק של רגע. גופתה המעוותת של פנלופה מורגן כיכבה כל הלילה בסיוטים שלי.

עד מהרה התחלתי להתנשף ולהאט בצעדיי.

עשרות חניכים חלפו על פניי ודחקו בי להתקדם הלאה. הם נכנסו בי עם המרפקים שלהם, אדישים ומנותקים. כשסיימתי את ההקפה החמישית שלי, הייתי סחוטה מעבר לכל דמיון. המחשבה שאצטרך לשרוד יום שלם של לימודים, אחריו שיעור בלחימה ואחריו מסדר לילה הייתה בלתי נסבלת. רציתי להניח את ידי על שיקוי מעורר של רפאל, וגם אם אפשר, להניח את ידי על רפאל. אך הוא היה רחוק ממני כעת ולהפר את החוקים כעת היה לא מתקבל על הדעת.

בשבועות הבאים, כל חלק בגופי זעק מכאב. איני יודעת אם היה זה שילוב של שיעורי ספורט, אומנויות לחימה, ומחסור בזמן פנוי שהפכו את גופי לשק חבטות, או שמא היו אלו הגעגועים לרפאל שהחלישו את גופי. השיעורים התישו אותי, אך נוסף גם מימד נפשי שוחק לתחושותיי.

הגעגועים לרפאל תפסו אותי ברגעים לא צפויים. הייתי מצפה לראותו במקרה, כשחציתי את המדשאות, או בדרכי אל האנגר האימונים. קיוויתי שהוא יישב על הספסל עם שאר המחנכים ויבחן את הביצועים שלנו בזירת הקרב, אך הוא אף פעם לא היה שם. חיפשתי את הפנים שלו בכל פעם שיצאתי מהמעונות. השתוקקתי לכמה דקות של פרטיות ביחד איתו.

עברו ימים על גבי ימים מבלי שזכיתי לראותו. הפעם האחרונה שהתראינו הייתה בלילה הנורא ההוא שהצלתי את חייו. לא ידעתי אם דעתו לגבינו השתנתה, אם עדיין האמין בנו ואם עדיין רצה להילחם עלינו או שכבר וויתר על הרעיון. כעת היחסים שלנו, יכלו להיות מסוכנים יותר אף מקודם, כשעיניו של לוקאס, המנהל החדש, היו בכל מקום ובכל פינה.

באחד הבקרים הקרים, מחשבותיי היו עגמומיות יותר מאיי פעם. אחרי מסדר הבוקר, התחלתי את ריצת הבוקר במחשבות מפוזרות, מנסה לטשטש את פעימותיהם הדיכאוניות של אחרים מסביבי ולהבריח את המחשבות הקודרות של עצמי. ראשי כאב וערערתי שוב ושוב בחלום מציק שהתחלתי לחלום. היו בחלום הזה כלובים זהובים, בדיוק כמו אלו שרפאל סיפר לי עליהם. היה משהו מטריד בחלום הזה, כי כשהייתי תוכו הייתה לי תחושה מציאותית למדיי. היה זה דומה לחלום שחלמתי עליו, לפני שהוא נפצע. הייתה הרגשה מנכרת בתוכי שלא נתנה לי מנוח.

האם חלומותיי הפכו לנבואיים? לא יכולתי לדעת זאת בוודאות…

“אלירה, חכי לי!” באלאר קרא מאחוריי בדיוק כשהגענו לפינת המעונות, מחייך בזחיחות.

בקושי היה אוויר בריאותיי, אך הוא נראה נינוח ורגוע כאילו האימונים שלנו היו לא יותר מהליכה איטית בפארק.

“מה אתה רוצה?” שאלתי בקוצר נשימה. היה משהו מרוצה בפעימות שלו.

“מי עקץ אותך בזמן האחרון?” הוא חייך והאט את קצב הריצה שלו כדי להתאים לשלי.

“אני פשוט עייפה.” אמרתי והמשכתי לרוץ במאמץ רב. הרגשתי שהייתי קרובה לאפיסת כוחות במשך ימים ארוכים. אף פעם לא חשבתי שעייפות יכלה להימשך יותר מיום אחד. אך לא משנה כמה ישנתי, לא יכולתי להתנער מהתשישות שלי.

“תמיד אמרתי שחיי צבא הם לא בשבילך.” הוא קרא במשיכת כתפיים. “את עדינה מדיי. אבל זאת המטרה שלהם, לסנן את העדינים ולזרוק אותם החוצה. אז כדאי שתהיי זהירה.”

“תודה על האזהרה שלך.” סיננתי בהיסח דעת. “יש משהו נוסף שאתה רוצה להגיד לי?”

“בואי נעצור בפינה ואספר לך.” הוא אחז בידי.

“-אני לא חושבת שאנחנו צריכים לעצור בזמן הריצה, הם צופים בנו-“

“-זה קשור לאמא שלך.”

נעצרתי מיד ובהיתי בו בהפתעה. צמרמורת קלה החלה לטפס במורד לגבי. חיכיתי אך גם חששתי מהיום הזה.

סטינו ממסלול הריצה שלנו והוא הוביל אותי אל סבך של שיחים גבוהים שהיו מאחורי בניין הקפיטריה. עדיין נאבקתי כדי להסדיר את נשימתי. התכופפתי והנחתי את ידיי על ברכיי כדי להתאושש מהמאמץ. באלאר עמד לצידי וצפה בי נאנקת, כשפעימותיו מתמלאות ברחמים כלפיי.

“אתה לא צריך לרחם עליי.” סיננתי.

“חבל שלא נשארת לגור עם כורי הפחם שלך.” הוא אמר בשקט. “את לא צריכה את החיים האלו. אין שום תהילה במוות שלך בשדה קרב.”

“קודם צריך לדאוג שאוכל להגיע לשדה הקרב.” השבתי בכהות חושים. “תספר לי עליה.”

המבט שבעיניו אמר שהוא לא חושב שאני מסוגלת להתמודד עם האמת. לחצתי על התדרים שלו והוא נאנח בחוסר ברירה.

“הייתי מופתע שאבא שלי זכר את שמה של אמך. הוא אפילו לא היה צריך לפשפש בתיקים הישנים שלו. הוא זכר אותה היטב.” הוא אמר בשקט.

“מה הוא סיפר לך עליה?”

“היא השתייכה לתנועת מורדים קטנה בעיר התחתית. היא אף פעם לא תמכה בלחימה באנשי העיר העילית, למעשה היא הייתה בוגדת. השמועות אומרות שהיא התרועעה הרבה עם האנשים הרגילים. והשמועות אומרות ש…” קולו נשבר.

“מה השמועות אומרות?” לחצתי חזק יותר על התדרים שלו עד שהוא קימט את מצחו באי נעימות.

“השמועות אומרות שנולדה לה בת מיחסים עם גבר רגיל מהעיר העילית… את יודעת אם היו לה עוד ילדים חוץ ממך?”

הנדתי בראשי לשלילה כשהאוויר נלכד בריאותיי.

“לא היו לה עוד ילדים, אני הייתי בתה היחידה.” לחשתי כשתחושה מרסקת של כבדות החלה להשתלט עליי.

“הכרת את אביך?” הוא סינן.

“לא, לא הכרתי אותו.” השבתי בחרדה. “באלאר, מה זה אומר עליי?”

הוא הסיט ממני את עיניו במבוכה. ידעתי שהוא לא רצה להגיד את המילים הבאות, אך לא הייתה לו ברירה.

“אם אביך הוא אדם רגיל, זה אומר שהדם שלך לא טהור. זה אומר שאת לא אמורה להיות כאן. זה אומר שאת שייכת לאנשי החצאים.” הוא פלט החוצה בקרירות ואז עיניו ננעצו בעיניי. “חניכים עם דם מלוכלך לא מגיעים לפליטאה. את יודעת שהכישרונות של החצאים נחשבים טמאים ואי אפשר לבטוח בהם.”

השפלתי את מבטי ולחיי בערו מבושה. בקושי יכולתי להאמין למה שהוא אמר לי.

כיצד ייתכן שאבי היה אדם רגיל? האם היה זה אפשרי שאהיה טמאה כמו שאר ילדי החצאים?

דוד הורניג אף פעם לא דיבר על אבא שלי, אך חשבתי שהוא שתק רק כי לא היה דברן במיוחד, לא בגלל שהוא הסתיר ממני סודות.

נזכרתי בהתעללות שחוו אנשי החצאים בקהילה שלנו. הם היו מנודים מכל עבודה ולעתים קרובות התדרדרו לגנבה ופשע. הרבה מאנשי החצאים שהסתובבו בינינו היו הומלסים שרעבו למוות. בתור ילדה, תמיד הוזהרתי מפניהם.

‘אף פעם אל תתני להם סיבה להתעסק איתך, אלירה.’ הדוד היה אומר לי כשהיינו באים לשוק השחור ואנשי החצאים היו מתגודדים בין הצללים, לבושים בסחבות, עיניהם מלאות בנימי דם ושיניהם מצחינות מריקבון. ‘אי אפשר לבטוח באנשי החצאים. הדם שלהם מלא ברסיסים של בגידה.’

האם גם הדם שלי היה מלא ברסיסים של בגידה? האם גם בי אי אפשר היה לבטוח?

אף פעם לא הרגשתי שונה מאנשים אחרים סביבי. תמיד הרגשתי את המתת שלי ואף פעם לא פקפקתי בה. אם הייתי שייכת לאנשי החצאים, לא הייתי אמורה להרגיש שונה?

“אני מצטער… אלירה, אבל זה לא הכל.” באלאר אמר בחוסר חשק להמשיך.

“מה יכול להיות גרוע יותר ממה שאמרת לי?” אמרתי בכעס שהתערבב עם מבוכה מסמאת חושים.

“המשטרה הסודית תפסה את אימא שלך והם אלו שהרגו אותה.” הוא סינן והניח את ידו על כתפי. “אני ממש מצטער שאני זה שמספר לך את הכל. הלוואי ולא היית מבקשת ממני לברר עליה שום דבר.”

“אני רוצה לשמוע. תמשיך.”

“אימא שלך הבעירה והעלתה באש שכונה שלמה בעיר התחתית. שכונת כורי הפחם, ממנה באת, בערה במשך ימים ארוכים בגללה ובגלל חבריה. עשרה אנשים מתו בשרפה שהיא הציתה. רובין ניסתה לשרוף את כל הבקתות, כדי לגרום לאנשים לעזוב את העיר התחתית ולעלות למעלה. היא חשבה שאנשי העיר העילית לא יילחמו בנו שוב. המשטרה הצבאית תפסה אותה באחת הבקתות האחרונות שעדיין עמדו בכפר. אימא שלך לא יכלה להתנגד.”

הנדתי בראשי לשלילה.

“האש לא יכלה להרוג אותה, באלאר. המתת שלה הייתה אש.” אמרתי בעקשנות.

“האש לא הרגה אותה, אבל רעל מסוים ששוחרר לאוויר, הוא זה שהרג אותה.”

“איזה רעל?”

“היו שרידים של רעל מסוג דיאוקסין בבקתה שבה היא מתה. בדוח של המשטרה הסודית כתוב שהרעל הוא זה שהרג אותה.” הוא השיב בשקט ואז השתתק.

אבי היה אדם רגיל, שחיי בעיר העילית, אדם ללא כשרונות או מתת, ואני הייתי שייכת לאנשי החצאים. הדם שלי היה מלוכלך. הייתי שייכת לזן אנשים שאי אפשר היה לבטוח בהם. זן של בוגדים. ואמא שלי, זו שתמיד השתוקקתי לדעת עליה, שתמיד נראתה כגיבורה בדמיוני, ניסתה לשרוף קהילה שלמה, הרגה עשרה אנשים חפים מפשע והורעלה בניסיון למרוד במוסכמות.

“אני נפצעתי בשרפה ההיא..” לחשתי ובעיניי נקוו דמעות. “בגלל זה הרגליים שלי מצולקות. היא ניסתה לשרוף את כולם.”

הוא הושיט לי נייר מקופל שהוא הוציא מאחד הכיסים שלו. היה זה דוח נתיחה שאחרי המוות. ראיתי את המילה ‘רעל’ מופיעה מספר פעמים בין הכתב הצפוף.

הרגשתי את הבחילה מציפה אותי. היה זה יותר מכפי שיכולתי להתמודד איתו. לא הצלחתי לעכל את כל מה שהוא אמר לי.

“זה לא משנה לי אם הדם שלך לא טהור. זה לא משנה לנו, עכשיו כשאנחנו יכולים להיות ביחד, אני ואת.” הוא מיהר להבטיח לי ונאחז בידי.

עיוותי את פניי.

“תודה שסיפרת לי…” אמרתי בפיזור נפש וניסיתי לחזור בחזרה לשביל שבו רצנו, אך הוא עצר בעדי ונעמד מולי במהירות.

“אני קיימתי את החלק שלי בעסקה. עכשיו מגיע החלק שלך.” הוא אמר ביובש. הרגשתי את התאווה שלו כלפיי מתגברת. רציתי להקיא לפתע.

“אני לא חושבת שאני מסוגלת-” מלמלתי.

“ידעתי שזה מה שתגידי!” הוא הצטעק וידיו אחזו בשלי עד כאב. נאנקתי והתפתלתי אך הוא לא שחרר אותי. “ידעתי ששיקרת לי! אף פעם לא התכוונת למלא את החלק שלך בעסקה-“

“תניח לי, באלאר!” צעקתי. “תשחרר אותי מיד!”

“לא! אני אקבל את החלק שלי בעסקה! את הבטחת לי שתשכבי איתי, ואני מתכוון לקבל את מה שהבטחת-“

הוא קירב אותי אליו כך שגופו התחכך בשלי.

“תפסיק!”

נגעתי בתדרים שלו והגעתי אל המקומות המכאיבים שלו בלי מאמץ רב. נגעתי בחלק הפגיע שוב ושוב והוא עצם את עיניו בכאב. גרמתי לו לדמיין שאני דוקרת אותו בידיו. ניסיתי לגרום לדם במחשבותיי להראות אמיתי ככל האפשר. הוא בכל זאת המשיך לאחוז בי, ידו האחת אוחזת במותניי והשנייה קורעת את החולצה של המדים שלי.

הוא התחלק על כל השכל.

ידיו גששו על שדיי במהירות ושפתיו היו על צווארי. הרגשתי את שפתיו החמות מדגדגות אותי לעומת הקור והבושה שהכו בי בבת אחת. ניסיתי לדחוק בו שוב ושוב אך זה לא עזר.

“הם ייכלאו אותך במרתף העונשים.” אמרתי כשהדמעות החלו לזלוג מעיניי. ניסיתי לגרום לו להאמין שהוא שם כעת, נענש על מה שהוא עשה. “אתה לא באמת כזה. הם ייכלאו אותך בדיוק כמו שאבא שלך כלא אותך.”

“את ניצלת אותי!” הוא נהם. “אני יודע שאת רוצה אותי גם, את לא צריכה להעמיד פנים יותר-“

“אפשר להבין מה הולך כאן?”

לפתע שמעתי את קולו של רפאל מאחורינו. חשבתי שכל הנשמה תצא מגופי בבת אחת. הרגשתי את הזעם מתפוצץ בפעימות שלו. הוא התקרב אלינו במהירות, אך באלאר כבר שחרר ממני את אחיזתו. הידקתי את החולצה הקרועה שלי על חזי והשפלתי את מבטי. הייתי מובכת ומרוסקת.

רפאל בהה בשנינו בעיניים רושפות. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מאז הלילה ההוא. הוא נראה רזה יותר מקודם ופניו היו חיוורות יותר מפעם.

“זה שום דבר, המחנך.” באלאר אמר בפיזור נפש והתרחק ממני עוד יותר. “הייתה לי עסקה קטנה עם אלירה… עסקה שהיא לא עמדה בה. אבל אני חושב שהיא שילמה עליה מספיק.”

לרגע חשבתי שרפאל עומד להכות בו, כי האווירה הייתה מתוחה מאד, אך הוא לא זז ממקומו. באלאר התרחק מאיתנו, מחזיר אלינו את מבטו עד שחזר בחזרה אל שביל הריצה ונעלם מעינינו.

בשנייה שנותרנו לבדנו בין השיחים, רפאל התקרב אליי במהירות ואני שקעתי בתוך החיבוק שלו. הוא ליטף את שיערי בעדינות כשמחיתי את עיניי הלחות.

התגעגעתי אליו כל כך. עכשיו כשהייתי בזרועותיו, היה זה הדבר היחיד שניחם אותי במציאות הקודרת הזאת. הוא נישק אותי ברוך ונתתי לנשיקה לסחוף אותי. ידעתי שאין לנו הרבה זמן.

“אלירה, את בסדר?” קולו היה רך ומלא דאגה.

לא השבתי. חשבתי שייפתח סכר של דמעות אם רק אעז להוציא מילה.

“הוא ישלם על מה שהוא ניסה לעשות לך.” קולו הפך לנוקשה ומלא זעם. “יש מקום לאנשים כמוהו במרתף העונשים-“

“לא!” הצטעקתי. “אסור לך להלשין על באלאר.”

“מה זאת אומרת?” הוא שאל בחוסר הבנה. “תני לי סיבה אחת טובה לא לספר ללוקאס על ההטרדה הזאת-“

“כי הוא יודע את האמת עליי ועל אימא שלי והוא לא יהסס לספר אותה לכולם.” פלטתי בעצב. “אם הוא ייספר להם, יגרשו אותי מהפליטאה.”

“על מה את מדברת?”

“אימא שלי הייתה רוצחת שמרדה בקימבל ואבא שלי היה אדם רגיל, ללא שום מתת, שגר בעיר העילית.” אמרתי בקול קודר והרמתי אליו את עיניי. “רפאל, אני שייכת לאנשי החצאים והדם שלי מלוכלך.”