בלוג סיפורים בהמשכים

עולם ללא קץ – פרק 13

השניות נדמו כדקות, והדקות נדמו כשעות. כל נשימה שלקחתי פנימה הייתה כבדה ומחניקה מהקודמת. פשטתי את השמלה, שהפכה מפריט לבוש יוקרתי לסמרטוט מגואל בכתמי דם וזיעה. במקום זאת, לבשתי חולצה ארוכה שהוצאתי מארונו של רפאל, שהייתה גדולה עליי בכמה מידות והשתרכה עד לברכיי. לא נתתי לצינה להטריד אותי. לא היה זמן להרגיש את הקור.

עמדתי מול הגיגית הקטנה בשירותים, נותנת למים בברז לזרום ללא הפסקה. שטפתי את ידיי המוכתמות בקדחתנות ואז התזתי מים על פניי המיוזעות. כשסיימתי, בהיתי בעצמי מבעד למראה הקטנה שמעל הכיור, המים מטפטפים מלחיי. לרגע לא זיהיתי את עצמי. ההשתקפות הייתה זרה בעיניי. השעות האחרונות היו מנוכרות בעיניי. היה זה כאילו מישהי אחרת נכנסה לתוך הגוף שלי, מישהי אחרת שטיפלה ברפאל בקור רוח מפתיע. הנחתי לכל רגשותיי להידחק לקצה עד שכמעט לא הרגשתי דבר. לא היו תחושות בתוכי, רק פעולות שהייתי צריכה לבצע. כעת הייתי צריכה להציל אותו, וזה מה שעמדתי לעשות.

כשחזרתי אל החדר, הוא עדיין שכב על השטיח, עיניו פקוחות למחצה, מצחו קודח מחום. התקרבתי אליו מאחור וגררתי אותו באטיות אל המיטה. לא רציתי להכאיב לו יותר מדי, אך לא יכולתי להשאיר אותו שרוע על הרצפה.

הוא היה כבד מכפי שדמיינתי. התנשפתי כשהייתי צריכה להרים את פלג גופו העליון. בקושי רב הצלחתי למקם אותו על המיטה שלו, בחדר השינה הקטן והצפוף.

“אלירה… תגידי למיירה שאני מבקש ממנה סליחה…” הוא לחש ועיניו מחוסרות הבעה.

לא היה לי מושג מי זאת מיירה, אך זה לא היה הזמן לחשוב על כך.

“אל תדאג, אתה עוד מעט תרגיש יותר טוב.” לחשתי וליטפתי את כף ידו החמה.

הוא עצם את עיניו ונאנק.

“אלירה, את המלאך שלי.” הוא סינן מבלי להביט בי ואז המשיך. “תגידי למיירה שאני כל כך מצטער…”

היה זה כאילו הוא נכח לרגע אחד במציאות, וברגע שני הוא נפל לתוך מימד של הזיות. הפעימות שלו היו מפוזרות וכאוטיות, כאילו הוא ניסה למקד את עצמו בזמן הווה ולא הצליח. היה הרבה כאב מתחת לפני השטח, אך גם רגשות אשם וכמיהה חזקה. כל אלו התערבבו לכדי מערבולת של תדרים. היה זה מיותר לנסות לקבל ממנו הכוונה רפואית כשהוא בער מחום והיה שטוף בהזיות. ידעתי שאצטרך להתמודד עם המצב העגום הזה לבדי.

“אני אחזור בעוד כמה דקות.” אמרתי ושחררתי את ידו.

חיטטתי בין המדפים והספרים הרבים שהיו מפוזרים על הרצפה עד שמצאתי ספר על דרכי טיפול בפצעים. דפדפתי בחוסר סבלנות בין העמודים עד שמצאתי פרק שלם על טיפול בפצעי דקירות ודימומים. המילים היטשטשו בשדה ראייתי, אך אילצתי את עצמי להתרכז. לא היו תמונות בספר הזה, רק מילים ועוד מילים. עמודים שלמים שהיו גדושים במונחים רפואיים שלא הבנתי ולא שמעתי עליהם בחיי.

השארתי את הספר פתוח על הרצפה וירדתי במדרגות בחזרה למרפאה. רצתי אל החדרון הקטן, היכן שהוא אחסן את כל השיקויים והתמיסות שלו. רפאל אף פעם לא שמר על סדר בחדרון הזה, וכעת קיללתי בלבי את האהבה שלו לאי סדר. למזלי, כל התמיסות היו עם מדבקות ותוויות בכתב ידו. בררתי בין הבקבוקונים הצבעוניים בחיפוש אחרי משהו שיביא לו הקלה. לא ידעתי מה בדיוק אני מחפשת אבל ידעתי שאני צריכה למצוא את זה כמה שיותר מהר.

לבסוף מצאתי בקבוקון קטן עם הכיתוב ‘משכך כאבים’ ועוד אחד עם השם ‘דימומים פנימיים’. לא היו שם פרטים נוספים. הייתי חייבת לקוות שזה יהיה מספיק טוב בשביל להציל אותו.

הנחתי את הבקבוקים הקטנים על הרצפה והמשכתי לנבור במגירות עד שמצאתי כוהל, תחבושות אלסטיות גדולות, כפפות חד פעמיות, חומר מאלחש ושדכן סיכות רפואי. לקחתי את כל הדברים בחזרה לחדר שינה שלו.

“אלירה… מה יקרה לי?” הוא התנשף ברגע של צלילות. הפחד שלו היה חשוף וגולמי כל כך. “אני הולך למות?”

“ברור שלא! אתה לא הולך למות!” הצטעקתי כשפיזרתי את כל החומרים שאספתי על המיטה לצידו.

הייתי צריכה להתרכז שוב בהוראות בספר, אבל המשפטים התערבבו לפניי והמילים ברחו ממני. הריכוז שלי היה רדוד מאד ורמת העצבנות שלי מרבית. פחדתי שאעשה את כל הטעויות האפשריות. אף פעם לא דמיינתי שאני אתפור חתכים. אף פעם לא דמיינתי שאני אעשה העברת דם. אף פעם לא חשבתי שאני אצטרך להיות במצב הזה.

כל מה שקרה היה באשמתי. אם לא הייתי שולחת אותו ומתחננת בפניו שיציל את לילה, לא היינו מגיעים למצב הזה. הוא סיכן את החיים שלו בשבילי.

“אני מצטער שלא הצלתי אותה…” הוא המשיך ללחוש בשקט. “זה היה מאוחר… זה היה מאוחר מדי למיירה… עשיתי את כל מה שיכולתי… אני נשבע.”

“מי זאת מיירה?” פלטתי בפיזור נפש ולא ציפיתי לשמוע תשובה הגיונית.

“מיירה היא חלק ממני.” הוא השיב בריחוק. “מיירה היא תמיד תהיה איתי… אבל אלירה היא… איפה אלירה?”

“אני כאן איתך.” סיננתי בעצב ואז כשהשתתק לפתע ועיניו בהו בי קירבתי את השיקוי הראשון לפיו. “אתה חייב לשתות.”

כשהוא סיים לשתות מיהרתי לתת לו את השיקוי השני.

צפיתי בו נאנק עד שהבעת פניו נהפכה בהדרגה לשלווה יותר. הנחתי שמשכך הכאבים התחיל לפעול. קיוויתי שגם החומר השני יתחיל לפעול בקרוב. כשהסרתי את החולצה ספוגת הדם מבטנו, התפללתי שהדימום ייפסק.

מראה קרביו הפעורים גרם לי לרוץ במהירות אל האסלה. הקאתי את נשמתי וכשלא נותר בי דבר, מלבד תחושה צורבת בחלל גרוני, חזרתי לחדר שינה והכרחתי את עצמי להתעשת.

עיניו של רפאל נעצמו ונדמה שהוא שקע בשינה עמוקה. חום גופו החל לרדת באטיות. הדימום פסק גם הוא.

נשמתי עמוק והתקרבתי שוב אל החתך.

לא יכולתי להעלות על דעתי מי לעזאזל ירצה לפגוע ברפאל ככה? המחשבה הזאת הטרידה אותי ולא נתנה לי מנוח כשחיטאתי את הפצע. קיוויתי שהוא לא מרגיש את הכאב שהרגשתי באותו הרגע. לקחתי את החומר המאלחש ועיסיתי אותו אל תוך עורו הרך והפגוע.

בספר היה כתוב להתאמן על טכניקת השידוך שלי על פיסת בד, לפני שיישמתי אותה על הדבר האמיתי. לא ידעתי כמה סיכות יש בתוך השדכן אז החלטתי לשדך פעמיים את המצעים שלו. הידיים שלי לא הפסיקו לרעוד למרות שציוויתי על עצמי להתעשת. שיניי נקשו וכל גופי נמלא צמרמורת אדירה. הייתי חייבת לזמן את כל האומץ שיכולתי.

אני קוראת תדרים. אני יכולה לשלוט ברגשותיהם של אחרים. אני מסוגלת לשלוט גם ברגשותיי.

“רפאל, אני כל כך מצטערת על מה שאני הולכת לעשות לך…” לחשתי ונשמתי פנימה ברדידות. “אני נשבעת שזה לגמרי לטובתך. מקווה שלא תהרוג אותי כשתתעורר.”

כיוונתי את השדכן אל החתך בבטנו. כל גופי גדוש בחלחלה, ידיי מזיעות ורועדות, נאחזתי בעורו החבול משני צדיו והידקתי את הסיכה הראשונה פנימה לתוך עורו.

המתכת נגסה בעור בצליל מצמרר.

עמוק בתוכי רציתי לצעוק, אך שום קול לא בקע משפתיי. שמעתי את פעימות לבי ממשיכות להלום באוזניי כמו תופים.

זו הייתה תחושה מוזרה כל כך, לקבע חתיכות של מתכת בגופו.

נשמתי שוב עמוק פנימה והידקתי את הסיכה השנייה. המשכתי להדק עוד שלוש סיכות פנימה עד שהחתך נראה סגור לחלוטין. פיסות העור היו צמודות זו לזו אך המקומות שבהן ננעצו הסיכות היו אדומים ומגורים. קיוויתי שלא פישלתי, למרות שלא הייתה לי דרך לדעת זאת.

הצלחתי לנשום עמוק מבלי לתת לקריאת תסכול להיפלט החוצה מבין שפתיי.

השלב הבא בספר היה לחבוש את הפצע ולקוות לטוב. עטפתי את בטנו בתחבושות לבנות וכיסיתי אותו עם שמיכה.

כשלא נותר עוד מה לעשות, התשישות נפלה עליי בבת אחת כאילו מישהו חבט בי בעוצמה. הראש שלי עדיין היה ריק ממחשבות. כל גופי היה מסוחרר ומרוקן מאנרגיה. הייתי בשלב שמעבר לאפיסת כוחות. טיפסתי על המיטה לצדו, לא טורחת לחשוב על דבר ואז התרסקתי לצדו. השינה לקחה אותי באופן מידי.

כשפקחתי את עיניי הייתי בזרועותיו של רפאל. הרגשתי את בית החזה שלו עולה ויורד ברוגע, וראשי שנח על חזהו נע בקצב אחיד ורגוע יחד איתו. ניסיתי לחפש את התדרים שלו, אך להפתעתי לא הרגשתי דבר. היה זה כאילו נתקלתי בחומה בלתי נראית שמנעה ממני את הגישה לכישרונותיי. הנחתי שעדיין הייתי באפיסת כוחות.

“אלירה, את הצלת את חיי.”

קולו של רפאל היה מלא ברוך. הוא ליטף את שערי בעצלתיים והיה נדמה לי שנפלתי לרגע לתוך חלום. חלום שבו היינו מכורבלים במיטה שלו, מתחת לשמיכות, בדיוק כמו שתמיד דמיינתי. מרוב הקלה, כמעט התפתיתי לשכוח את מה שאירע על אותה מיטה רק שעות ספורות קודם לכן. אך כמובן שלא יכולתי לשכוח. הזיכרונות האלה נצרבו לנצח בתודעתי.

לא הצלחתי לומר דבר. ראשי נמלא מחדש בתמונות של גופו המדמם, העברת הדם שעשיתי והתפרים ששידכתי. בטני התערבלה בתוכי.

“איך ידעת שאני פצוע?” הוא לחש.

“חלמתי עליך חלום לפני זמן מה.” אמרתי בשקט. “היית פצוע בחלום שלי… וכשבאתי לחפש אותך, ידעתי שמשהו לא בסדר, כי זה הרגיש כאילו כבר הייתי פעם בתוך אותו חלום.”

“אני לא יודע איך להודות לך על כל מה שעשית…”

הרמתי אליו את עיניי והרגשתי שהייתה בהן קרבה חדשה שלא ראיתי לפני כן. היה זה כאילו הסרנו את כל המסיכות. ויתרנו על העמדות הפנים. נקלענו לחלקיק של רגע בזמן שבו היינו חשופים ופגיעים מאי פעם. ידעתי שהרגע הזה לא יחזור על עצמו אם אני לא אנצל את ההזדמנות הזאת.

התקרבתי אליו ונשקתי לו.

הוא לא התנגד. היה לשפתיו טעם לוואי של משכך הכאבים שאילצתי אותו לשתות, אך לא היה לי אכפת. תחילה הייתה זו נשיקה עדינה ומהוססת, אך אז התמסרתי לו ולפראות של מגעו. התשוקה בעבעה עמוק בתוך בטני. רציתי אותו והוא רצה אותי בחזרה. אפילו מבלי לראות את התדרים שלו היה חשמל באוויר. ידו אחזה בלחיי והוא משך אותי קרוב יותר אליו. כשהמרפק שלי נשען קרוב יותר לבטנו הוא נאנק מכאב ואז התנתקתי ממנו באי חשק.

“אני מצטערת, לחצתי על הבטן-”

אמרתי בלחיים סמוקות וקול צרוד. בקולי הצלחתי לנשום כמו שצריך. האוויר הרגיש לכוד בריאותיי. בטני כאבה ללא הפסקה.

“לא… לא… אני לא רוצה להפסיק לנשק אותך.” הוא אמר וחייך כמו שיכור. “אני לא רוצה לתת לך ללכת. נמאס לי להעמיד פנים.”

“רפאל, אתה לא יודע מה אתה אומר…” אמרתי בקול חנוק. “נתתי לך משכך כאבים חזק והוא משפיע על כל מה שאתה אומר-“

“אני צלול מאי פעם.” הוא קטע אותי במהירות. “אלוהים, אני לא רוצה לשחק את המשחקים האלה יותר. כמעט מתתי הלילה! אם לא היית מצילה אותי כבר לא הייתי כאן! אני לא רוצה שנבזבז יותר זמן.”

הרגשתי את לבי נחמץ. המחשבה שהייתי קרובה לאבד אותו הייתה קשה מנשוא. הדרך היחידה שבה הצלחתי לטפל בו הייתה להדחיק לחלוטין את כל רגשותיי. כעת כל הרגשות המודחקים חזרו אליי כמו בומרנג. הרגשתי את כל החששות שהתערבבו עם כמיהה והקלה מתנגשים בי כמו גלים.

“רפאל, מה אתה מציע?” בקושי הצלחתי להוציא את המילים החוצה. כשהבטתי בו ראיתי שעיניו היו חמימות מאי פעם. ראיתי בהן את כל מה שאי פעם חלמתי לראות בעיניו של מישהו.

“תהיי איתי. תהיי איתי עד הסוף, עד שישדכו אותך למישהו, עד שיאלצו להפריד בינינו בכח! נשמור על כך בסוד ונהיה זהירים, אף אחד לא ינחש שאנחנו ביחד.” הוא דיבר כאילו היה אחוז טירוף. “אלירה, אם לא תהיי איתי אני אשתגע.”

“רפאל-“

לא יכולתי להאמין שדעתו השתנתה בקיצוניות שכזאת. אם לפני כן הוא היה מוכן להתעלם ממני ולהעמיד פנים שלא הייתי קיימת, כעת הוא התחנן בפניי שנהיה ביחד. אולי הקרבה למוות גרמה לו לשנות את דעתו. היה נדמה שהוא התעורר נחוש ורציני מאי פעם. רציתי להאמין לו. רציתי להאמין למילים שלו.

“אני יודע שאת רוצה להיות איתי גם.” הוא אמר וידו שבה ללטף את שיערי בעדינות. “אני מרגיש את התדרים שלך. זה מדהים! תמיד יש לך גישה לתחושות של אחרים, זה פשוט מטורף! אני יודע שאת מפחדת שאני אפגע בך… את לא יודעת אם את יכולה לסמוך עליי… ואת חושבת על הלילה שהיה… וואו נראיתי מזעזע כששכבתי מדמם על השטיח-“

הוא נעצר לרגע ואף אחד מאיתנו לא דיבר. נדמה שהוא הקרין במחשבותיו את הזיכרונות שלי.

“-אני לא מאמין שהיה לך את האומץ לטפל בי… היית אמיצה כל כך. ועכשיו את חושבת על מה היה קורה אם לא היית מצליחה להציל אותי ויש הרבה מאד חרדה בתוכך-“

פתאום הרגשתי את ההתפשטות שלו, את הנגיעה שלו במחשבותיי. הייתה זו כמו אוושה קלה, כמעט בלתי מורגשת, כמו התחלה של כאב ראש קל. אז ככה זה הרגיש להיות לגמרי מחוסרי כוחות לעומת אנשים כמוני.

“-תעצור. תעצור את זה תכף ומיד.” התלהמתי והרגשתי את לחיי מאדימות מחדש. “איך הגעת לתדרים שלי? איך אתה עושה את זה? תפסיק עם זה!”

הוא חייך.

“כשהעברת אליי חלק מהדם שלך, העברת לי יכולת זמנית לגעת בכוחות שלך, לכן אני יכול לקרוא את התדרים שלך.” הוא השיב ועיניו היו מרוחקות כאילו ניסה להתרכז חזק. “התחושות שלהן הן כמו מפה שאני משרטט בדמיוני-“

“רפאל, אל תחטט לי במחשבות!” אמרתי באי נעימות, כשלמעשה הייתי עסוקה בחיטוטים בלתי נגמרים בחייהם של אחרים כל הזמן. “מתי זה ייגמר? מתי לא תוכל לגעת בתדרים שלי יותר?”

“אל תדאגי, זה יעבור תוך כמה שעות, כשמחזור הדם שלי יתחדש.” הוא אמר באנחה. “אבל זה מדהים, לקבל הצצה אל תוך העולם שלך. תמיד רציתי לדעת מה את חושבת עליי באמת.”

“זה לא היה ברור לך?” לחשתי. “אף פעם לא הצלחתי להחביא את מה שהרגשתי כלפיך.”

רפאל עצם את עיניו.

“התדרים שלך הם כמו מיתרים חשופים… אני מצליח להרגיש את העומק של הרגשות שלך כלפיי. זה מדהים.” הוא אמר בהשתאות ואז המשיך. “אלירה, לא חשבתי שזה יקרה כי את צעירה כל כך… אבל זה קרה. ניסיתי להתרחק ממך, ניסיתי לשכוח ממך, אבל שום דבר לא עבד. גם כשרמזת לי שאת רוצה להיות איתי, לא יכולתי לשכוח מהעובדה שלסיפור שלנו לא יכול להיות סוף שמח, רק סוף עצוב.”

כשהוא דיבר התחלתי להרגיש את העצב נופל עליי כמו משקולת. כל מה שאמר היה אמת, אמת שלא רציתי להתמודד איתה. היה לי נח יותר להתחבא מאחורי כעסים על כמה העולם היה מקום לא הוגן לחיות בו…

“נותר לנו זמן מועט כל כך להיות ביחד.” אמרתי והרגשתי את הצריבה של התסכול מבצבצת בתוכי. “יש לנו חודשים בודדים עד שישדכו אותי למישהו אחר. כשאני אסיים את הלימודים בפליטאה לא נתראה יותר.”

“אני יודע, לכן אני רוצה שננצל את הרגעים האחרונים שלנו כדי להיות ביחד.” הוא אמר וקצות אצבעותיו ליטפו את לחיי. “אני לא רוצה לחיות בתוך שקרים יותר. חשבתי שאני מגן עלייך ועל עצמי. חשבתי שאם אעמיד פנים שאני לא מרגיש שום דבר, את תצליחי לשכוח ממני ולעבור הלאה.”

“אבל לא שכחתי.”

הוא נאבק כדי להישכב על צדו, פניו מתעוותות ממאמץ. כעת שכבנו פנים מול פנים, על צדנו, ידו משרטטת קווים עדינים על זרועי החשופה. אף אחד לא דיבר. רציתי להקפיא את הרגע הזה לנצח.

“אני מאוהב בך.” הוא אמר ברכות.

הייתי מתוחה ומרוגשת. חרדה ונלהבת. מלאה בתקווה וספוגה בחששות. היה זה כאילו זיקוקים התנפצו עמוק בבטני אך בו זמנית חור גדול נפער בתוכי.

פתאום הבנתי לגמרי את ההשלכות של המעשים שלנו, את ההתעלמות שלו ואת הרצון שלו להתרחק ממני בעבר. הוא ניסה לשמור על עצמו מפניי וכשל בכך. כעת שנינו עמדנו בקצה. היינו בדרך ליפול לתוך חור שחור שלא הייתה ממנו יציאה.

הוא אימץ את עיניו ואז נאחז בידי.

“אני יודע שאת מפחדת. הייתי אומר שזה טיפשי אם לא היית מפחדת מההשלכות.” הוא אמר ברצינות. “אם יתפסו אותנו, הקוויטה לא תעבור על כך בשקט. מחנך שיוצא עם חניכה בתוך הפליטאה… אנחנו ניענש וכנראה נשב במרתף העונשים או שימצאו לנו עונשים גרועים יותר מזה… ואם לא יתפסו אותנו, אני אצטרך לחיות עם הידיעה שתהיי משודכת למישהו אחר…”

כף ידו לחצה בחוזקה את ידי. הרגשתי שהוא מעביר לתוכי מנה הגונה של אומץ בקצות אצבעותיו.

“אני לא יודעת מה לומר, רפאל-“

“החיים שלי לא שווים הרבה בלעדייך.” הוא אמר בקול קודר. “תחשבי על זה, הפליטאה מאמנת את כולנו להיות חיילים… אבל בעצם כולנו רוצחים ושכירי חרב חסרי רחמים… כולנו הולכים לקראת מלחמה עתידית… מי יודע מתי היא תתחיל, מי ישרוד ומי ימות? אני לא רוצה למות במחשבה שלא היית איתי.”

המילים שלו הטביעו בי חותם. התקרבתי אליו והשענתי את ראשי על כתפו בעדינות. גמעתי את הריח שלו. התעטפתי בחמימות שלו. הדמעות המלוחות שנקוו בזוויות עיני הרטיבו את החולצה שלו.

“אני אשמור עלייך.” הוא לחש באוזני. המילים שלו היו מרגיעות ומכשפות כל כך.

פתאום הייתה בתוכי עצבות גדולה מכפי שיכולתי להכיל. היא גלשה לכל הצדדים והתפרצה החוצה במפל של דמעות. הוא נתן לי לבכות בתוך החיבוק שלו. גופי נרעד מהתייפחות שלי. כל הרגשות מהשעות האחרונות התנקזו למצב של התמוטטות רגשית.

חשבתי לרגע על החיים של דוד הורניג. הוא חיי חיים ריקים. האהבה היחידה שהרגיש הייתה האהבה האבהית כלפיי, וגם אותה לא ידע כיצד להביע. החיים שלו היו אפורים וחסרי רגש. לא רציתי את החיים האלה לעצמי. לא רציתי לחיות בידיעה שאף פעם לא ארגיש שום דבר עוצמתי באמת.

ידעתי שאם אוותר עליו עכשיו, לא יהיו רגעים נוספים, לא יהיו הזדמנויות נוספות לאהבה שלנו. הזמן שלנו ביחד הלך ואזל. סוף השנה קרב עם כל יום שחלף. הימים הנוראיים שלקראת השידוך התקרבו גם הם. הם תמיד העיקו עליי בדפנות מחשבותיי.

“אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך.” רפאל המשיך ללחוש באוזני. “תבטחי בי, בבקשה.”

מחיתי את עיניי והנהנתי. הרגשות שהרגשנו אחד כלפי השני, היו מוחשיים כל כך. כמהנו זה לזה, השתוקקנו זה לזה, הנוכחות שלו בחיי הייתה כמו אוויר לנשימה. כשהוא נגע בי, אפילו המגע הקל ביותר של קצות אצבעותיו גרם לאופוריה שלא הייתה דומה לה.

מדעו כל התחושות הטהורות האלו הובילו לסוף עצוב? מדוע לא יכולנו פשוט להיות מאושרים יחדיו?

משהו היה שבור בעולם שלנו. שבור עד יסוד.

“אני רוצה להיות איתך גם, רפאל.” אמרתי ברצינות. “אני מוכנה לקחת את הסיכון.”

המשכנו לשכב מתחת לשמיכות, נותנים לשעות לעבור, לא יכולים לשבוע אחד מהשני. היה זה כאילו קיבלתי לפתע את ההזדמנות הנדירה להרגיש אושר כביר בתחושותיי. הקרבה אליו גרמה לראשי להסתחרר. אף פעם לא הייתי כה קשורה למישהו בחיי. היה משהו מרגיע ומנחם ברפאל, כאילו מצאתי בתוכו פינה קטנה שהייתה לי כמו בית, אך עם זאת רציתי לחקור עוד ועוד חלקים בגופו. רציתי להיות איתו עד הסוף. הרגשתי את הציפייה ואת הרטט בכל חלקי גופי. הכמיהה אליו הייתה כמעט בלתי נסבלת בבטני. ידעתי שאצטרך לרסן את עצמי עד שהפצע בבטנו יתאחה ויתרפא. בינתיים הייתי חייבת להסתפק במילים שלו. וגם המילים שלו גרמו לי לתחושת סיפוק רק מלשמוע את קולו.

כשהייתה זו שעת צהריים, התנדבתי ללכת להכין לנו תה. כשחזרתי מהמטבחון ובידיי מגש עם כלי תה ועוגיות, הוא אמר שהוא רוצה לספר לי משהו חשוב. הנחתי את המגש על המיטה והתיישבתי לצידו, נותנת לספלי התה המהבילים להתקרר.

אז הוא סיפר לי על הכלובים הזהובים. הוא תיאר אותם לפרטי פרטים. הוא אמר שהם נתלו מתקרת זכוכית גבוהה עם שמיים תכולים, הם היו כבולים בשלשלאות מתכת מוזהבות ופזורים באולם רחב ידיים. מתחתיהם הייתה רצפת שיש משובצת בריבועים בצבעי שחור-לבן, מבריקה ובוהקת. הוא אמר שעשרות אנשי העיר העילית נהגו להתהלך מתחת לכלובים, אדישים וקרים.

“זה בית הכלא הגרוע ביותר שיש למעלה.” רפאל אמר. “ושם לילה נמצאת. הספקתי לזהות אותה שם לפני שזה קרה לי… לצערי, אף אחד כבר לא יוכל להציל אותה. היא לא יכולה להשתמש בכוחות שלה כדי לברוח משם כי הם שומרים עליה במצב של אפיסת כוחות. כשהיא במצב הזה, היא לא יכולה לעבור ממקום למקום.”

“בשביל מה הם כלאו אותה?” עדיין לא הבנתי וחששתי מהתשובה שלו.

“בשביל הדם שלה. אולי כבר ניחשת, אבל לדם של אנשים כמונו, יש ערך רב.” הוא השיב בקול חלול. “העברת דם לא מחזיקה מעמד למשך זמן רב. אני מתכוון שהמטופל ימות בכל זאת, אך אם יקבל מנות תכופות של דם נגוע במתת שלנו, המטופל יוכל להאריך את החיים שלו באופן מלאכותי בכמה חודשים. אולי אפילו בשנה שלמה, אם המתת חזקה במיוחד. הם יוכלו לחיות מדמה של לילה במשך כמה שנים.”

נשכתי את שפתיי.

התמונה שהוא צייר בראשי הייתה קודרת כל כך. לא יכולתי להאמין שהעיר העילית, שנראתה זוהרת ומלכותית, בפעם היחידה שראיתי אותה ממרחק, הייתה מקום שבו קרו דברים אפלים ומזעזעים כל כך.

“זו הסיבה שנפצעת?” שאלתי בזהירות. “מישהו רצה את הדם שלך?”

ראיתי שהוא מתלבט במחשבותיו עם התשובה שלו. לבסוף נכנע.

“כשאנשי העיר העילית כולאים אנשים כמונו, זה נעשה בצורה חוקית, כי אנחנו פולשים לשטח שלהם… אבל יש גם אנשים אחרים… קוראים להם בשפת הרחוב, ‘החוטפים’.” הוא השיב באי חשק. “זו חבורה של פושעים שגונבים דם נגוע מאנשים כמונו, גם כאלו שיש להם רישיון עבודה, כדי למכור אותו בשוק השחור. יש הרבה כסף מלוכלך בתחום הזה. הם מסתובבים בקבוצות, בעיקר בלילות. לא הייתי מוכן כשהם הופיעו באחת הסמטאות הקטנות מאחורי הספרייה, היו הרבה מהם ולא יכולתי להתמודד איתם-“

“אני מצטערת ששלחתי אותך לחפש את לילה.” אמרתי בייסורי מצפון כבדים. “אם לא הייתי מבקשת ממך להחזיר אותה, לא היית נפצע והם לא היו מגיעים אליך.”

“זה יכול לקרות לי בכל יום.” הוא אמר בשקט. “אני נמצא הרבה בעיר העילית, יש צמחים ומרכיבים של שיקוים שאין בעיר התחתית, והקוויטה מאפשרת לי לבקר למעלה בשביל להשיג חומרי מרפא. זה נס שעד היום לא תקפו אותי. שמעתי על החוטפים בעבר. אף אחד לא מנסה לרסן אותם והם מתרבים לאחרונה… אני פשוט אצטרך להיות זהיר יותר מעכשיו.”

“בכל זאת אני מצטערת.”

“אל תצטערי, את תפרת לי את החתך-“

“אתה בטח שונא את הסיכות הנוראיות האלו! תפרתי אותן בצורה כל כך מסורבלת-“

“בצורה שהצילה לי את החיים! את לא יודעת עד כמה אני גאה בך!” הוא לא ריסן את ההתלהבות בקולו. “כשאני ארגיש יותר טוב אני רוצה להרים אותך בשתי ידיי ולנשק את כולך. עכשיו קצת כואב לי, אבל אני מחכה לרגע הזה כבר…”

חייכתי לעברו ואז הושטתי לו את התה שלו, שכבר הספיק להתקרר. כשלגמתי מהספל שלי, שמעתי נקישה מרוחקת בדלתות המרפאה.

עיניו נפגשו לרגע. הלב שלי החסיר פעימה.

אם התכוונו להעמיד פנים שאנחנו לא ביחד, אסור היה לאף אחד לדעת שהייתי כאן. התכוונתי להתעלם ממי שנקש על הדלת ולחכות שהנקישות על הדלת המרוחקת ייפסקו אך אז שמעתי את שמי.

זאת הייתה קלאמה. היא קראה בשמי בקולי קולות.

“אלירה, אל תלכי-” רפאל ניסה לעצור אותי.

“אני חייבת לבדוק מה קלאמה רוצה.” הפטרתי בחוסר סבלנות. “היא לא הייתה באה אם זה לא היה חשוב.”

עדיין הייתי שקועה בבועת האופוריה שלי עם רפאל, כמעט אדישה לעולם החיצון, מתענגת מכל רגע שבו לא הייתי צריכה להעמיד פנים איתו, אך ידעתי שסופה של הבועה הזאת היה להתנפץ. כבר התחלתי להרגיש שהמציאות חוזרת להידפק על הדלת. התדרים החלו לחזור אליי באטיות כשהתקרבתי אל דלת הכניסה למרפאה. הייתה נימה של בהילות בתחושותיה, יכולתי להרגיש זאת אפילו מבלי לראותה. משהו קרה. משהו גדול.

“את לבד?” לחשתי מבעד לדלת.

“כן!” היא לחשה בחזרה. “תפתחי לי את הדלת!”

פתחתי את הדלת לכדי סדק, הקור העז שנכנס פנימה גרם לרגליי החשופות להצטמרר. עדיין הייתי לבושה רק בחולצה שלו. ראיתי את עיניה המופתעות של קלאמה כשהיא סקרה אותי.

“הלכתי קודם לחדר של באלאר אבל לא היית שם, אז הנחתי שתהיי פה וצדקתי… הייתי צריכה לנחש שהיית כאן כל הלילה, את שובבה!” היא קראה בהתפעלות ואז התעשתה וקולה הפך לרציני יותר. “אלירה, את חייבת לחזור למעונות! זה דחוף!”

“אבל לא הבנתי מה קרה-“

“אין לי זמן להסביר, אבל את חייבת לבוא איתי אם את לא רוצה להגיע למרתף העונשים!” היא התעקשה ואז מבטה נפל על הרגליים החשופות שלי. “ובחייך, תשימי על עצמך משהו, אחרת בטוח תקפאי למוות!”