בלוג סיפורים בהמשכים

עולם ללא קץ – פרק 12

הם הגיעו קצת לפני שקיעה, כשהשמיים המזויפים נצבעו בעשרות גוונים של אדום וכתום, מלווים בצלילי ההמנון שלנו, שבקע מהרמקולים והדהד בין הבניינים. שיירה של גברים, לבושים בחליפות זהובות שנצנצו בשמש השוקעת ונעלו נעלי צבא כבדות שהלמו בשבילים בצלילים מתכתיים. הצטופפתי ביחד עם שאר החניכים הסקרנים על המדשאות, מנסה להציץ בקימבל לרימאר, השליט הדגול שלנו.  זו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי לראותו במציאות. לפני כן, ראיתי תמונות שלו בעיתונים ובכרזות שנתלו בשכונה, אך הייתי בסך הכל ילדה תמימה וענייה והוא היה המובחר מבין האליטה בחברה של העיר התחתית. אף פעם לא דמיינתי שהעולמות שלנו יצטלבו, אפילו לא לרגע בודד. וכעת, הרגע הזה הגיע.

הצלחתי לראות את פניו הצעירות והעדינות ואת הבעת פניו המרוצה, כשצעד ביחד עם שאר אנשי הקוויטה אל עבר המשרד הראשי. הוא באמת היה צעיר וחינני כפי שקלאמה תיארה. לא ציפיתי לראות בחור כה רזה ונמוך קומה בתור השליט שלנו. תמיד דמיינתי שקימבל היה גבר מרשים וגבוהה, רחב כתפיים ושרירי, כזה שפיזר סביבו פעימות מרובות של כוחניות ושתלטנות. מי שצעד בביטחון אל עבר המנהלת שלנו היה לא יותר מילד שהתבגר מהר מדי ואולץ לשאת על כתפיו אחריות כבדה מנשוא. לרגע אפילו ריחמתי עליו, כשקולו העדין אך בקושי נשמע, כשבירך לשלום את פנלופה מורגן.

“בואי, אנחנו צריכות להחליף בגדים לקראת הערב” קלאמה משכה בידי.

השמש כבר שקעה לחלוטין והצללים של הלילה החלו לעטוף אותנו. רציתי לראות את באלאר כדי לוודא שהוא קיבל את הפתק שלי, אך הוא לא נראה בשום מקום.

חזרנו למעונות והחלפנו את המדים הרגילים שלנו בשמלות ונעלי עקב. עדיין נאבקתי עם הנעליים של קלאמה אך ידעתי שאין ברירה אחרת. היא השאילה מעט איפור מחברותיה לכיתת האש וגררה אותי לשירותים, שהיו מלאים עד אפס מקום בבנות צווחניות. נדחקנו בפינה המרוחקת מול המראה כשקלאמה התפנתה למשוך אודם על שפתיי ולפזר סומק על לחיי.

באותו הערב, האווירה בפליטאה הייתה מלאה ברסיסים של התרגשות ושמחה. הפעימות מסביבי היו מדושנות מעונג ועמוסות בהתלהבות של נעורים. לראשונה, האנרגיה החיובית שהתפשטה מכל עבר, גרמה לי להרגיש טוב עם עצמי. אם בדרך כלל הייתי ככלי שהעביר בתוכו תחושות של ייאוש, עצב וחרדה, שרוקנו אותי מכוחותיי, כעת התחושות החיוביות העצימו אותי. אפילו בלי האיפור של קלאמה, הרגשתי שכל גופי נמלא במרץ ופניי קרנו מאושר.

כשסיימנו להתארגן, נהרנו עם שאר החניכות אל עבר הקפיטריה, שקושטה באינספור לפידים בוערים מבחוץ. בפנים, השולחנות העגולים הרגילים כוסו במפות זהובות. על כל שולחן היו כלים מהודרים, צלחות מלאות בכל טוב ופמוטים כסופים עם נרות לבנים יצרו הילה של קסם ומסתורין.

בסוף הקפטריה ניצב שולחן ארוך על בימה גדולה, עם כיסאות מהודרים לקימבל, שאר חברי הקוויטה והמחנכים שלנו. השולחן שלהם היה עמוס לעייפה במאכלים שעמדו בצלחות תלת קומתיות. אף פעם לא ראיתי את הפליטאה מהודרת ומקושטת כל כך. ואף פעם לא ראיתי כל כך הרבה אוכל בחיי.

כשהתיישבנו מסביב לאחד מהשולחנות הצדדים, מיהרתי להוריד את הנעליים המכאיבות מרגליי והחבאתי את רגליי היחפות מתחת לשולחן. בזמן שקלאמה מילאה את הצלחת שלה באוכל, צפיתי בקימבל מתיישב בראש השולחן על הבימה הגדולה. הוא נראה קטן ושברירי מקרוב. אנשי הקוויטה, שהיו גברים חסונים וחמורי סבר, פיזזו מסביבו והציעו לו משקאות וצלחות עמוסות במטעמים.  שמתי לב שהוא שתה יין אך לא הרבה לאכול.

אחר כך המנהלת שלנו והמחנכים החלו להצטרף אליהם. צפיתי ברפאל מדבר עם ריי, המחנכת של הטלפורטציה שלימדה את לילה, ולרגע ידו נגעה בזרועה. למרות שלא רציתי להמשיך להסתכל עליהם, לא יכולתי להסיט את מבטי. הקנאה החלה לאכול אותי מבפנים.

“למה היא נוגעת בו?” לחשתי לקלאמה, אך שמתי לב שהיא הייתה עסוקה במיטשל, שהתיישב מצידה השני וסיפר לה בהתלהבות על מזג האוויר. הוא היה בחור ג’ינג’י גבוה עם עיניים אפורות. הרגשתי את הכמיהה שלה אליו מפעפעת בפעימות שלה. רציתי להגיד לה שילכו לחפש חדר ביחד, אבל שתקתי. במקום זאת בחרתי להמשיך להכאיב לעצמי ובהיתי ברפאל משוחח בנעימות עם ריי. אחרי שהם התיישבו אחד ליד השני על הבימה, ממשיכים בשיחה המחויכת שלהם, נאנחתי בשקט והפסקתי לעקוב אחריהם במבטי. התחלתי להעמיס אוכל לצלחת שלי.

באלאר, שהיה לבוש בחליפה שחורה יוקרתית, התקרב אל השולחן שלנו עם מבט של ניצחון בעיניו. להפתעתי הייתה חניכה נרגשת תלויה על זרועו. כשעינינו נפגשו הוא חייך בשביעות רצון.

“אלירה, אני חייב לציין שאת נראית נפלא.” הוא התקרב אליי וחייך. החניכה הזדנבה אחריו באיחור ובהתה בו בעיניים מצועפות.

“תודה.” מלמלתי בעודי נוגסת בסטייק שלי. למרות שהאוכל שממולי נראה טרי ואיכותי יותר מאי פעם, לא היה אפילו בדל של טעם בפי. הרגשתי כאילו אני לועסת צמיגים חסר טעם.

“זאת הבת זוג שלי לערב הזה, תכירי את אינסה, מכיתת האקלים.” הוא הציג אותה בפניי. היא הושיטה לי את ידה ולחצתי אותה בחוסר חשק. היא הייתה נערה קטנטנה במידותיה, שיערה שחור ועיניה כחולות ועמוקות. היא נראתה מאד נרגשת מנוכחותו של באלאר לצידה. לא הייתי צריכה לקרוא את התדרים שלו כדי להבין היכן הערב שלהם ייגמר.

“נעים להכיר.” אמרתי בשקט. הנחתי שהוא לא קיבל את הפתק שלי, או שהתעלם ממנו לחלוטין. כך או כך, כנראה שטעיתי בכוונותיו כלפיי. התמימות שלי שוב שיבשה לגמרי את דעתי. שוב הנחתי באופן מוטעה שאנשים פשוט עשו את מה שהם הרגישו, מה שהתברר כלא נכון במרבית הפעמים. לא היה שום דבר ‘פשוט וקל’ עם רגשות, כבר הייתי צריכה לדעת זאת.  

“אני חייב להודות שלא חשבתי שיש לך בגדים כאלו בארון.” הוא אמר בקול נמוך שהפך ללחישה. “חשבתי שתבואי בסרבל של כורי פחם, כמו שמתלבשים בישוב שממנו באת.”

“מצחיק מאד.” אמרתי בהתרסה. לא היה שום מצב שהוא זה ששלח לי את השמלה הזאת. לא רק שהוא לא נראה מעוניין בי הערב, אלא שהוא גם חזר להתנהגות הזחוחה והעוקצנית שלו.

“מי הדייט שלך הערב?” הוא חייך בערמומיות.

“אף אחד.”

“טוב, היית צריכה לנצל את ההזדמנות כשהיא נפלה בחלקך… כך או כך, אני צריך לדבר איתך על העסקה שלנו.” הוא סינן בשקט. “אז, את מבטיחה לי ריקוד אחד בנשף?”

הנהנתי בשקט והמשכתי להתרכז בצלחת שלי כשהם התרחקו מאיתנו והתיישבו במרחק של כמה שולחנות מאיתנו.

“אז אני מניחה שבאמת אין לך דייט לערב הזה.” קאלמה פנתה אליי לפתע. “אני מצטערת.”

“אין מה להצטער, אני אהיה בסדר גמור.” הפטרתי ומבטי שוב נפל על רפאל. לפתע מבטינו הצטלבו מבעד לשולחנות והוא חייך אליי. חייכתי אליו בחזרה והרגשתי קצת יותר טוב מבפנים. אך אז ריי משכה את תשומת ליבו, ידה נגעה בידו באופן כה טבעי, כאילו עשתה זאת אינספור פעמים בעבר, שהרגע הקטן שהיה לנו התפוגג כאילו לא היה.

כשהקפטריה התמלאה עד אפס מקום, פנלופה נעמדה על רגליה ונשאה דברים שהיו מיועדים לקימבל ושאר אנשי הקוויטה. היא היללה את הפליטאה ואת החניכים שהצטיינו בהפגנת כוחותיהם. כולנו בהינו בהבעות פניהם של השליט וחבריו בשתיקה. אותם אנשים שישבו על הבימה, היו אחראים על האימונים של כוחותינו, אותם אנשים התכוונו לשדך אותנו עם בני זוג לפי ראות עיניהם והתכוונו לשלוח אותנו למלחמה שתקבע את שארית גורלנו.

למרות שניסיתי להבין, עדיין לא הצלחתי להפנים למה העולם שלנו פעל כפי שהוא פעל. היכן היה הצדק והשלום? מדוע אנחנו, האנשים עם הכישרונות, נאלצנו להילחם על מקומנו מעל פני האדמה? למה לא מצאנו שפה משותפת עם האנשים הרגילים שחיו בעיר העילית?

ראשי היה טעון במחשבות כופרות ומפוקפקות כשארוחת הערב נגמרה והנשף עמד להתחיל.

נעלתי את נעלי העקב באי חשק וצעדתי ביחד עם קלאמה ומיטשל אל האנגר האימונים, שהוסב לאולם ריקודים מקושט ורחב ידיים. כשמוזיקה קצבית החלה לבקוע מהרמקולים, קלאמה לחשה לי:

“את תהיי בסדר אם אני אלך לרקוד עם מיטשל?”

“ברור.” אמרתי בקול רם ודחפתי אותה אל רחבת הריקודים.

נשענתי על הקיר וצפיתי בשאר החניכים מתגודדים באמצע הרחבה המוחשכת. עשרות אורות צבעוניים נפלו על פניהם של הרוקדים. קימבל הצטרף אל הרחבה, ואנשי הקוויטה מיהרה לפרוס סביבו מעגל של הגנה. הם לא רקדו יחד איתו, אלא רק נתנו לו לרקוד בעודם צופים בחשדנות בשאר החניכים. קימבל רקד בתוך כלוב של סוהרים, כך זה נראה בעיניי. ובכל זאת הוא נראה שמח ומחויך.

פתאום הצטערתי שהגעתי לנשף לבדי. הייתי צריכה להתאמץ יותר כדי להשיג בין זוג. הבעות פניהם של הרוקדים נראו מאושרות וחסרי דאגות.

ראיתי את רפאל וריי נכנסים ביחד לאולם. שנאתי אותה כל כך באותו הרגע. רציתי שהיא תיפול מהעקבים שלה ותעקם את שתי רגליה. כמעט התפתיתי להכאיב לה למרות שידעתי שזה לא יכהה את הכאב שלי. להפתעתי היא החלה ללכת לכיווני ורפאל נגרר מאחוריה.

“אלירה, רציתי לשאול אותך שאלה.” היא נשפה בקול שקט.

“כן?”

“אני מחפשת את החניכה שלי, לילה. אני יודעת שאתן לא חברות, אבל ראיתי אותה מסתובבת איתך כמה פעמים בעבר. אולי ראית אותה?” היא אמרה בקול רציני. ראיתי את רפאל עומד מאחוריה כמו צל, שומר על מרחק סביר ממני.

“לא ראיתי אותה.” השבתי וניסיתי להחביא את הבעתה שבקולי.

“היא לא הגיעה לשיעורים שלי במשך כל השבוע האחרון. חשבתי שזה בגלל שהיא חוותה את האונס… אז התנהגתי בהבנה ונתתי לה מרחב אישי כדי לעכל את מה שקרה לה, אבל הנחתי שהיא תגיע לנשף.” היא המשיכה לומר. “אם תראי אותה, בבקשה תגידי לה שאני מחפשת אותה בדחיפות. אני רוצה לדבר איתה על ההופעה שלה מול הקוויטה מחר. קימבל מאד התעניין בכוחותיה ומצפה לראות אותה. כמו שאת יודעת, טלפורטציה היא כשרון נדיר במיוחד, ואני לא רוצה לאכזב את השליט שלנו.”

הנהנתי בשקט והשפלתי את מבטי.

“אני לא רוצה להעיר את תשומת ליבה של פנלופה, אבל אם אני לא אמצא את לילה בקרוב, לא תהיה לי ברירה.” היא הוסיפה בקול קודר.

המשכתי להנהן וניסיתי להדחיק את המתח שהחל להצטבר בתוכי. ריי נתנה בי מבט חשדני, כאילו היא לא האמינה לחלוטין לדבריי ואז היא אחזה בזרועו של רפאל ושניהם התרחקו ממני.

לעזאזל, לילה.

ידעתי שהיא התכוונה לברוח מהפליטאה, אך לא ייחסתי לדבריה חשיבות. לא חשבתי שיהיה לה את האומץ לברוח ברצינות. עבר זמן רב מאז שראיתי אותה. היא תהיה בצרות צרורות כשייגלו שהיא ברחה מבית הספר. פנלופה מורגן לא תהיה מרוצה שחניכה נוספת הפרה את החוקים של הפליטאה, ממש מתחת לאף של קימבל ושאר מכובדי הקוויטה. יהיה זה כתם נוסף על המוניטין של בית הספר. גרוע מכך, אם מישהו ייקשר את בריחתה של לילה אליי, גם אני אסבול מההשלכות של המעשים חסרי האחריות שלה.

ידעתי שיש רק אדם אחד שאני סומכת עליו מספיק, שיוכל לעזור לי עם המצב הזה. הייתי צריכה לדבר עם רפאל. החלטתי לתפוס אותו ולדבר איתו ביחידות. התחלתי להתקרב לכיוון הרוקדים, אך אז ידו של באלאר תפסה את ידי.

“הבטחת לי ריקוד.” הוא אמר כשהשיר הקצבי התחלף במנגינה איטית יותר. ידיו עטפו את מותניי בטבעיות ואני נאנחתי ונתתי לו להוביל אותי. למרות שלא רציתי להודות בפניו, היה זה נחמד להיות בזרועותיו של מישהו. חבל שהמישהו הזה חייך לעברי בזחיחות ושביעות רצון כמעט מבחילה.

“רצית לדבר איתי על העסקה שלנו?” אמרתי בשקט כשנתתי לו לסובב אותי. הוא באמת היה רקדן טוב. התנועות שלו היו חלקות ולא מתאמצות, כאילו התאמן על הצעדים שלו במשך שנים.

“אלירה, את בחורה ישירה כל כך. מה עם קצת רומנטיקה?” הוא גיחך לתוך אוזני. “אנחנו רוקדים כל כך יפה ביחד… אז ישר לדבר על עסקים?”

“על מה עוד נדבר?” הפטרתי.

“עלינו.” הוא חייך.

“אין שום ‘עלינו’-“

“אני צוחק איתך. ברור שאין שום ‘עלינו’ ואין שום ‘אנחנו’.” הוא המשיך, נהנה להטריד אותי. “רציתי להגיד לך אבא שלי נמצא כאן הערב. הוא הגיע עם המשלחת של קימבל, כי הוא חלק מהמשטרה הסודית.”

נעצרתי במקומי אך הוא המשיך להסתובב וסחף אותי אחריו.

“זאת ההזדמנות שלי לשאול אותו על אימא שלך, כמו שהבטחתי לך.” הוא אמר בחוסר חשק. “אני לא מצפה לשיחה הזאת, אבל אני אעשה כמיטב יכולתי כדי לברר כמה שיותר פרטים עליה.”

“תודה לך.” אמרתי ובאמת הרגשתי אסירת תודה.

“תודי לי אחר כך, כשתשלימי את החלק שלך בעסקה.” הוא חייך ואני נשכתי את שפתיי. כמובן, המוטיבציה שלו לעזור לי נבעה מהרצון שלו להיות איתי בלילה ולא בגלל שום דבר אחר.

“כמו שסיכמנו.” אמרתי והתנתקתי ממגעו. “עכשיו אם תסלח לי, אני צריכה ללכת.”

“אבל השיר עדיין לא נגמר-“

“אני באמת צריכה ללכת.”

התנתקתי ממנו ועיני חיפשו אחר רפאל. להפתעתי ראיתי את פניו מבצבצות מבעד לשאר הרוקדים כמעט מיד. הבנתי שהוא בהה בי רוקדת עם באלאר והבעה לא נעימה הייתה מקובעת על פניו. ריי לא הייתה לצידו. הוא עמד לבדו, נשען על הקיר ועיניו רשפו מכעס. כשהתקרבתי אליו בהחלטיות, הוא ניסה להסתיר את רגשותיו ולעטות על פניו מסיכה של אדישות וזה לא ממש הצליח לו. הפעימות שלו געשו כמו לבה בהר געש, ככל שהתקרבתי יותר.

“רפאל-“

“אני רואה שאת נהנית בנשף בחברתו של באלאר.” הוא אמר לפני שהספיק לעצור את עצמו. היינו מוקפים בעשרות חניכים, אך נדמה שהיינו רק שנינו באולם. הקשרים בבטני התהדקו.

“גם אתה נהנית עם ריי הערב הזה.” החזרתי לו בכעס. “איך יכולת לא ליהנות? הרי היא הרבה יותר מבוגרת והרבה פחות תמימה ממני.”

“אלירה… היא זאת שהזמינה אותי לנשף, לא ידעתי מה להגיד, אז הסכמתי ללכת איתה.” הוא הפטיר בחוסר אונים. “גם אם ממש רציתי, לא יכולתי להזמין אותך לנשף. את חייבת להבין אותי. איך זה היה נראה מהצד שמחנך מזמין חניכה לבוא איתו לנשף? העיניים של כולם צופות בנו, במיוחד הערב.”

נאנחתי וניסיתי להחליק את האכזבה שעמדה בגרוני כמו גלולה מרה.

“זה לא מה שרציתי לדבר עליו. אני צריכה לספר לך משהו.” הפטרתי ברצינות. “שנצא החוצה?”

הוא הנהן ונתתי לו להוביל אותנו החוצה אל מאחורי ההאנגר. הלכנו בשקט, מתרחקים מהרעש וההמולה, ונעצרנו מול גינה קטנה שלא ראיתי לפני כן. היה שם ספסל אחד, שנטמע בין שיחים מוגבהים, ומאחורי הספסל עמד פסל של מלאכים מתנשקים. אם לא הסיטואציה המלחיצה שהייתי בה, הייתי אומרת שהיה זה מקום רומנטי להפליא.

התיישבנו על הספסל, ברכינו נוגעות זו בזו, כשהצללים של הצמחייה מסביבנו מחשיכים את פנינו למחצה.

“הכתפיים שלך חשופות. קחי את המעיל שלי אחרת את תקפאי מקור בשמלה הזאת.” הוא אמר ברצינות ואז פרס את המעיל שלו על כתפיי.

ליבי נחמץ באותו רגע.

הדבר שהכי רציתי היה להניח את ראשי על כתפו ולתת לו לחבק אותי. היינו לבד והיינו קרובים כל כך, אך רפאל התאמץ כדי לשמור על קור רוח ועל מרחק רגשי רב.

“תספרי לי מה קרה.” הוא אמר בשקט ועיניו לא הביטו בי.

“זה קשור ללילה. לא ידעתי למי עוד לפנות.” אמרתי בדאגה. “היא אמרה לי שהיא מתכוונת לברוח מהפליטאה הערב. אני יודעת שריי מחפשת אותה, כי היא אמורה להופיע מול קימבל מחר.”

“איך את יודעת שהיא ברחה? אולי היא פשוט עוברת ממקום למקום, כמו תמיד?” הוא שאל.

“היא הייתה רצינית מאד כשהיא סיפרה לי על התוכניות שלה לברוח.” אמרתי בשקט. “הצצתי בפעימות שלה. אף פעם לא ראיתי דיכאון וחושך כזה אצל אף אחד. זה כאילו ששד מתגורר בתוכה.”

“אני לא מבין איך היא יכלה לברוח, הרי הפליטאה מאובטחת מכל צד. כל היציאות מפוקחות על ידינו בזמן אמת.” הוא אמר בחומרה.

“יש חור שחור ביער.” אמרתי לאחר זמן מה שבו אף אחד לא דיבר. “היא הראתה לי את החור הזה לפני כמה ימים. היא אמרה שזה פגם במערכת. היא אמרה שהחור הזה מוביל לים והיא סיפרה לי על צוקים ירוקים ותחנת רכבת. היא כבר הייתה בעיר העילית והיא התכוונה לברוח הערב.”

כשמבטינו הצטלבו ראיתי את פניו מחווירות.

“רק תגידי לי דבר אחד. את הלכת אחריה לתוך החור הזה?” הוא שאל בקול תקיף. “כן או לא?”

“ברור שלא.” השבתי וראיתי אותו נושם לרווחה.

“תבטיחי לי לא שלעולם לא תצאי מהפליטאה בעצמך, אלא אם כן זה יאושר על ידי הקוויטה.” הוא אמר בקול רם.

“אני מבטיחה, רפאל. ראיתי מה שפנלופה עושה למי שמפר את החוקים. אני לא מטומטמת.” הפטרתי בשקט. לא הבנתי למה הוא מתעקש כל כך. הרי הייתה זאת לילה שברחה, לא אני. כמובן שהרעיון לבקר בעיר העילית היה מפתה, אך לבלות את זמן במרתף העונשים לא היה בתכניות שלי.

“יש למעלה דברים גרועים יותר מהסיוטים הכי גדולים שלך.” הוא אמר בדאגה. “אני רק מוודא שאת לא מתפתה לבקר שם.”

“תוכל לעזור לי למצוא אותה?” שאלתי. “אמרת לי פעם שיש לך עסקים בעיר העילית… אולי תוכל להחזיר אותה לפליטאה לפני שריי ופנלופה ישימו לב שהיא ברחה?”

הוא קימט את מצחו.

“זה לא רעיון טוב, אלירה. אני לא חושב שאני אוכל לעזור לך.” הוא אמר אחרי מחשבה. “אם לילה ברחה, היא תצטרך להתמודד עם ההשלכות של המעשים שלה בעצמה.”

הרגשתי את המועקה בבטני מתחזקת.

“חשבתי שאם יש מישהו שיכול לעזור לי, זה אתה.” אמרתי בעצב. “אני ממש לא רוצה שהיא תיענש, היא עברה אירועים קשים בזמן האחרון, ואני מרחמת עליה.”

“את לא יכולה להציל את כולם.” הוא אמר בקול חלול.

“אני יודעת, אבל אם אני יכולה להציל מישהי אחת, אז אני בוחרת להציל אותה.” אמרתי בחיוך.

הוא התרומם ממקומו, מבטו מרוחק ופניו שקועות במחשבות.

“זה לא רעיון כל כך טוב כל כך… למעשה, זה לא רעיון טוב בכלל.” הוא הפטיר. “אם אני אלך לחפש אותה עכשיו, אני לא יכול להבטיח שאמצא אותה לפני שאחרים ימצאו אותה… ואני לא עושה את העסקים שלי בעיר העילית בחושך, אני תמיד חוזר לכאן לפני רדת החשיכה…”

“רפאל, בבקשה…” התחננתי בפניו. “אתה יודע כמה היא סבלה בזמן האחרון. אני יודעת שיש בתוכה נערה שצמאה למישהו שיבין אותה ויעזור לה. היא אמרה לי שהיא בודדה וזקוקה לחברה, אבל לא הייתי חברה טובה מספיק עבורה ואני מצטערת על כך. עדיין אפשר לתקן את הטעות שלה, לפני שיהיה מאוחר מדיי. אני לא רוצה לראות אותה מובלת אל מרתף העונשים. אני בטוחה שהיא לא תשרוד את העונש.”

התרכזתי בפעימות שלו ואיתרתי את החמלה בתוכו. חלק כלשהו בתוכו רצה לעזור לי ונצמדתי לחלק הזה. לחצתי עוד ועוד עד שהוא נכנע. גם אם הוא הרגיש בהתערבות שלי בראשו, הוא לא העיר לי על כך שנגעתי בתדרים שלו. ידעתי שהוא ישתכנע.

“אבל לילה יכולה להיות חמקמקה… עם הכישרון שלה לעבור ממקום למקום… והעיר העילית היא מקום גדול כל כך-“

“אתה חייב לנסות, בבקשה, בשבילי…”

משהו בתוכו ננעל. הוא הגיע להחלטה.

“אם כך, אני חייב ללכת מיד. תפגשי אותי עוד שעתיים במרפאה.” הוא אמר במהירות ואז התרחק ממני מבלי להוסיף דבר. ראיתי את דמותו מתרחקת עד שנעלם מזווית ראייתי.

נשארתי לשבת על הספסל מתחת למלאכים המאוהבים, עדיין עטופה במעיל המחמם שלו. שלבתי את זרועותיי על בית חזי ונשמתי את הריח שלו פנימה. זה היה ריח מתוק ומשכר כל כך. הייתי לגמרי מאוהבת וחסרת תקנה. שום דבר לא יכול היה לתקן אותי ואת הרגשות שלי. התרוממתי על רגליי והחלטתי לחזור למסיבה.

השעתיים הבאות עברו במהירות ועם זאת באטיות בלתי נסבלת. הייתי כצל באולם הריקודים, צופה בהבעות פנים השמחות של החניכים מסביבי. קינאתי בהם על השמחה שהדיפו בפעימות שלהם. לרגע גם אני רציתי לזרוק הצידה את כל החששות שלי ולהצטרף אליהם, אך תמיד היה מכשול זה או אחר שמנע ממני לחיות את הרגע.

באלאר שוב התקרב אליי, פניו ורודות מהמאמץ ועיניו בורקות.

“אתה שוב משאיר את הדייט שלך לבד?” הפטרתי בחיוך דק.

הוא משך בכתפיו.

“אני לא יכול להתעלם ממך כשאת לבושה בשמלה הזאת.” הוא סינן. “אינסה תצטרך לחכות, או למצוא לעצמה דייט אחר. בואי לרקוד איתי.”

הנדתי את ראשי לשלילה. הייתי קבורה בדאגות. חיכיתי בחוסר סבלנות לרפאל שיחזור מהעיר העילית ולא הייתי פנויה להשתטות חסרת דאגות.

“תפסיקי להיות כבדה ובואי אחריי.” הוא קרא בקול רם ומשך את ידי אחריו. “את לא חייבת להיות רצינית כל כך כל הזמן. גם לך מותר ליהנות.”

טוב, הנחתי שכמה ריקודים בודדים לא יוכלו להזיק. הייתה עוד שעה וחצי לחזרתו של רפאל. הזמן יעבור מהר יותר אם אנסה להשתחרר קצת. נתתי לו להוביל אותי והוא נראה יותר מרוצה מאיי פעם. כשהתחלנו לרקוד, הייתי מעט מקובעת בתנועותיי, אך ככל שהשירים התחלפו, נתתי לעצמי להירגע. עד מהרה הייתי שמחה ומיוזעת. נעלי העקב המשיכו להכאיב לי והייתי בטוחה שרגליי היו משופשפות עד זוב דם.

“תורידי את הנעליים שלך.” באלאר לחש באוזני. “אני רואה שהן מכאיבות לך.”

הנהנתי.

הורדתי את הנעליים ונשארתי יחפה על הרצפה הקרה. הוא לקח את הנעליים שלי ותחב כל אחת מהן אל הכיסים בחליפה שלו. זה הצחיק אותי. כשהתחלתי לצחוק לא יכולתי לעצור את עצמי. פתאום הכל נראה מצחיק כל כך. עבר זמן רב מאז שהוצאתי מתוכי צחוק משוחרר שכזה.

השיר התחלף שוב ושוב רקדנו סלואו ביחד.

“אני אוהב את הצחוק שלך.” הוא לחש באוזני בנימה אינטימית יותר מבעבר. הוא לא נשמע עוקצני הפעם. הטון שלו גרם לי להרגיש מובכת פתאום. השפתיים שלו נשארו קרובות ללחיי.

“אני לא אוהבת את המשחקים שאתה משחק.” לחשתי בחזרה.

“ומי אמר שאני משחק?”

הזזתי את פניי ממנו ומבטינו נפגשו. ראיתי את הכמיהה שלו אליי בעיניים שלו, גלויה וחשופה בפניי.

“אני חושבת שאתה… מתבלבל.” גמגמתי והתרחקתי ממנו. הוצאתי את הנעליים מהכיסים שלו ונעלתי אותם, מנסה לא לצעוק מכאבים כשהסוליות נצמדו לרגליי המדממות.

הרמתי את מבטי אל השעון הגדול בכניסה. עברו כמעט שעתיים מאז שרפאל הלך. ידעתי שאני צריכה להזדרז.

“את בטוחה שאני זה שמתבלבל ולא את?” באלאר אמר בגסות פתאומית.

“אני לא יודעת על מה אתה מדבר.” הפטרתי כשניסיתי להתרחק ממנו.

“את היחידה שמשחקת כאן משחקים. אני תמיד הייתי כנה איתך.” הרצינות שלו כמעט שברה אותי מבפנים. “את תמיד מנצלת אחרים בשביל להשיג מהם משהו. אם זה לא היה ככה, לא היית עושה את העסקה שלך איתי.”

ידעתי שהיה צדק בדבריו. הוא היה סוג של משחק בעיניי, משחק ששיחקתי כדי לקבל את מה שרציתי. איזו זכות הייתה לי להתלונן על רפאל, שסירב לשחק משחקים, כשאני בעצמי שיחקתי ברגשותיהם של אחרים?

“אני באמת מצטערת.” אמרתי בשקט והסתובבתי ממנו.

לבשתי את המעיל של רפאל ויצאתי החוצה.

כשהגעתי לדלת המרפאה, מתנשפת ממאמץ ורגליי מדממות בתוך נעליי, מיד יכולתי להרגיש שמשהו אינו כשורה. היה משהו מטריד בתדרים שאפפו את המרפאה. ניסיתי להיפטר מההרגשה הכבדה שקיננה בתוכי כמו משקולת, אך לא הצלחתי. הנחתי שהשיחה האחרונה עם באלאר נתנה בי את אותותיה, אך לא, היה משהו נוסף, שלא הסתדר באוויר.

פסעתי פנימה אל תוך החדר המוכר והמיטות הלבנות הבודדות קיבלו את פניי. לא היו חולים במרפאה הערב, כמו ברוב הערבים האחרים.

“רפאל? אתה כאן?” קראתי בקול רם והדאגה החלה להתגנב לתוכי. הייתה לי תחושה לא נעימה, כאילו כבר הייתי כאן, באותה סיטואציה. כאילו כבר עשיתי את הצעדים האלו בעבר. כבר הרגשתי את כל הרגשות הללו לפניי. נאבקתי בתדרים המטרידים שהתערבבו בתוכי.

כשהגעתי עד לדלת שהובילה למגוריו של רפאל ליבי נפל בתוכי. ידעתי מה היה לא כשורה. זה היה בדיוק כמו החלום שהיה לי פעם. לכן לא יכולתי להתנער מהתחושה שכבר חוויתי את הערב הזה. באמת חוויתי אותו לפני כן, במימד אחר.

נפתרתי מנעליי ופתחתי את דלת העץ לרווחה, מתפרצת פנימה אל תוך החדר המואר. הכל נראה כמו בחלום. התמונות הממוסגרות. הספרים שהיו שרועים בכאוס על הרצפה מסביבי. בקצה החדר הוא שכב, ליד כתם של דם שזלג על השטיח. ריח של עובש וריקבון הכה בנחיריי.

“רפאל!” הצטעקתי בזעזוע והתקרבתי אליו. הוא היה מחוסר הכרה, שרוע על בטנו על השטיח ודם ניגר מתחתיו. ניסיתי לנער אותו, אך הוא לא הגיב.

הרגשתי את הלב שלי הולם במהירות כפולה בתוך אוזניי. בקושי יכולתי להתרכז. לא ידעתי מה עליי לעשות. ניסיתי שוב לנער אותו, אך זה לא עזר.

“רפאל, זאת אלירה. בבקשה תגיד לי מה לעשות.” נאנקתי בחוסר אונים. ניסיתי לגלגל אותו על גבו, כדי שאראה את פניו. הייתי באובדן חושים.

הצלחתי להשכיב אותו על גבו, ראשו התנדנד מצד לצד בצורה כל כך לא טבעית. ניסיתי להבין מהיכן הדם הגיע. הרמתי את החולצה שלו וגיליתי חתך נרחב בבטן, היה כאילו מישהו שיסף את בטנו עם סכין. כמעט הקאתי את נשימתי למראה הדם והקצף שניגר ממנו. כל גופי נמלא צמרמורת וחלחלה. ידעתי שהוא איבד דם במהירות. ידעתי שאין לי זמן לקרוא לאף אחד נוסף.

פתאום הרגשתי הצטברות של כוחות מחודשים בתוכי. היה זה כאילו התנתקתי לחלוטין מהרגשות שלי, שהיו עמוסים בחרדה וזעזוע וחוסר אונים והתחברתי אל הנשימה השנייה שלי, זו שידעה שעליי לעשות משהו ומהר, כדי לא לאבד אותו.

התרוממתי על רגליי כאילו התחשמלתי ומיהרתי אל ארון הבגדים שלו. הוצאתי מתוכו חולצה לבנה ארוכה ואז חזרתי אליו ונאבקתי כדי לקשור אותה מסביב לחתך. הייתי צריכה לעצור את זרימת הדם ויהי מה.

“תחזיק מעמד, רפאל.” דיברתי אליו למרות שידעתי שהוא מחוסר הכרה. “אתה חייב להגיד לי איך לעזור לך, בבקשה תגיד לי.”

כשהידקתי את החולצה ספוגת הדם על בטנו, פתאום הרגשתי רטט מוזר במחשבותיי. זה היה רטט עמום כל כך, שיכולתי לפספס אותו אם לא הייתי חדה במיוחד באותו הרגע.

“כן, כן. תחשוב על מה שאני צריכה לעשות! תעזור לי!” הצטעקתי.

לחצתי על ידו בחוזקה וניסיתי להתרכז בפעימות העמומות שלו. היה משהו שהוא ניסה להראות לי. זה היה משהו חלוש, אך הוא היה שם. ידעתי שלא היה לו מספיק כח לדבר, אך היה נדמה לי שהוא מנסה לתקשר איתי.

פתאום ראיתי את מה שהוא ניסה לכוון אליו בדמיונו. זה היה ספר עם עטיפה כחולה. לא הצלחתי לראות את השם של הספר.

“רפאל, מה השם של הספר?” קראתי בקול רם. “בבקשה תראה לי!”

התרכזתי עוד יותר, מרגישה את השחיקה מתגברת בתוכי. הייתי קרובה כל כך. הרגשתי שאני נוגעת בתדר הנכון. הוא חשב על הספר של “מתן עירוי דם: מדריך מעשי”. הספר שכב על המדף השני בספרייה שלו, מצד שמאל.

מיהרתי למצוא את הספר ופתחתי אותו. היה זה מדריך לעירויי והקזת דם. היו שם תמונות והסברים על מתן עירוי והעברה בין תאי דם. קראתי את המבוא, כשהספר רועד על ברכיי.

“עֵרוּי דם הוא תהליך שבו מבוצעת העברת דם או מרכיביו מאדם בריא אל מחזור הדם של אדם אחר. עירוי דם הוא לעתים טיפול מציל חיים לבני האדם הזקוקים לתוספת לנפח הדם בשל דימום כתוצאה מטראומה או במהלך ניתוח…”

אלוהים אדירים.

“רפאל, אתה רוצה שאני אעשה לך עירוי דם?” נחרדתי. “אבל אני לא יודעת איך… בחיים לא עשיתי משהו כזה. יש לי ידיים שמאליות! בבקשה, רפאל, אתה לא יכול לצפות ממני לדקור אותך-“

ניסיתי להשיג את הפעימות שלו שוב אך לא הרגשתי דבר בתדרים שלו. היה זה כאילו הם נחלשו ונעלמו כליל. לחצתי על ידו, שהייתה קרה יותר מקודם. ידעתי שאני מאבדת זמן יקר.

זה לא ייתכן. זה לא ייתכן שאתה מצפה ממני לעשות לך העברה של דם. אף פעם לא הייתי טובה עם מחטים. ומה אם לא אצליח? הייתי הבן אדם הלא נכון למשימה הזאת. הייתי הבן אדם האחרון שאפשר היה להפקיד בידו להציל חיים. הוא תמיד היה זה שהציל אותי, לא ההפך.

המועקה בתוכי הלכה וגדלה ככל שדפדפתי בין העמודים. התמונות המפורטות במדריך עשו לי בחילה.

“טוב, אני חייבת להירגע ולהתעשת.” הפטרתי לעצמי בקול רועד. “אני יכולה לעשות את זה. אני חייבת לנסות.”

רצתי בחזרה המרפאה כדי לחפש את המשאבה, שקיות לנוזלים ומחטים. אחרי שנברתי במחצית הארונות ברעש, מצאתי את מה שחיפשתי.

כשחזרתי אל החדר, הוא נראה אף חיוור יותר וקר יותר מקודם. ידעתי שאני חייבת להזדרז.

קראתי בידיים רועדות את ההוראות. חיברתי את כל החלקים של המשאבה כשהאוויר בריאותיי חנוק ודל.

עיניי דמעו לרגע ונאבקתי כדי למחות את הדמעות.

זה היה הזמן להשליט על עצמי ריכוז מלא. אני לא אצליח לעזור לו אם אני אכנע לרגשות שלי. חסמתי אותם לחלוטין והתחלתי לפעול.

הפשלתי את השרוול שלו, נוגעת בצלקות הכסופות שעקצצו מתחת לאצבעותיי ואז קשרתי בשיא הכוח כפפה אלסטית מעל זרועו. ניסיתי לקמץ את אצבעותיו כדי שהוורידים שלו יתבלטו לפניי.

בידיים רועדות איתרתי וריד בולט וכסוף. היו אלה לא קעקועים כסופים, אלא וורידים כסופים. אף פעם לא ראיתי משהו כזה מקרוב.

החדרתי את המחט פנימה. זו הייתה תחושה מוזרה כל כך, לחורר את ידו. המחט זזה לצדדים וגרמה לי להרגיש בחילה. בלעתי את התחושה הדוחה בחזרה פנימה ומיהרתי להתעסק עם המשאבה. חיברתי את המחטים אל החוטים של המשאבה. כעת נותר לי רק לחבר את החוטים אליי ולדקור את עצמי.

כמעט הקאתי כשהייתי צריכה לחטט בתוך הוריד שלי בזרועי. בפעם הראשונה פספסתי והייתי צריכה לעשות זאת עוד פעמיים. כשהצלחתי להגיע למקום הנכון, צפיתי בדם מתחיל לעלות בתוך המזרק. בידי השנייה לחצתי שוב ושוב על המשאבה הידנית הישנה.

בשיניים קפוצות וסחרחורת קלה, צפיתי בדם שלי נשאב החוצה, עובר דרך החוטים במכונה ומוחדר לזרועו של רפאל. המשכתי לפמפם את המשאבה, כפי שנכתב בספר. הייתי צריכה לעשות זאת במשך שעה שלמה לפחות, כדי שתהליך העברת הדם יהיה אפקטיבי.

ככל שהמשכתי ללחוץ על המשאבה, הרגשתי את הכוחות שלי מתדלדלים. טעם של מתכת כבדה התפשט בפי. ידעתי שלא אוכל להמשיך למשך הרבה זמן. הייתי צריכה להישען על משהו, כדי שאוכל להמשיך. בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי. הערנות החלה לנטוש אותי. באותם רגעים, לא יכולתי לחשוב על שום דבר ממשי. הייתה זו רק הפעולה הזאת, של השאיבה שהייתי צריכה לבצע, ובה התרכזתי. נדמה ששאר המשאבים בתוכי התפנו רק כדי לבצע את הפעולה הזאת בלבד.

ראיתי שמעט מהצבע חוזר ללחייו בהדרגה, מבעד לעיניים ממוזגות. הרגשתי שאני נגמרת בעצמי.

הייתי חייבת לשכב על הרצפה. לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר. נשכבתי על הרצפה הקרה לצידו, שנינו מתבוססים בדמו הנקרש, ידי הרועדת עדיין מחזיקה במשאבה. ניסיתי לתת עוד דחיפה. ועוד דחיפה.

“אלירה…” שמעתי את הלחישה שלו כאילו מתוך חלום מרוחק. הייתי במצב שנע בין הכרה לחלום.

“בבקשה תגיד לי מה לעשות.” לחשתי בשארית כוחותיי.

“אני… אוהב אותך.” הוא לחש.

המילים שלו גרמו לי להתעשת. לפתע קיבלתי זריקת אנרגיה והייתי ערה לגמרי. התרוממתי על ברכיי, מחזקת את המחט בזרועי. צפיתי בו, עיניו היו עצומות, אך שפתיו מלמלו את המילים שוב ושוב כמו מנטרה.

נדמה שהוא היה בשלב של הזיות. לא היה שוב סיכוי בעולם שהוא יגיד לי את המילים הללו כשהוא היה צלול בדעתו. לא הייתי צריכה לקבל ברצינות את מה שהוא אמר… אבל…

“גם אני.” לחשתי בשקט וחזרתי להפעיל את המשאבה בכל הכח שנותר לי. “אל תדאג, רפאל. אני כאן, אני איתך.”