בלוג סיפורים בהמשכים

עולם ללא קץ – פרק 11

הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, כשהם הוציאו את הגופות על האלונקות ממרתף העונשים. באלאר צדק, רק שלושה מהחניכים שרדו. החניכים ששרדו הועמדו בבושת פנים מול כולנו. הם נראו חיוורים, כחושים ומלוכלכים בכתמים של דם ואדמה. השניים האחרים כוסו בסדינים לבנים וגופותיהם הוצאו החוצה על ידי גאלנה ומחנך נוסף שלא ידעתי את שמו. חשבתי שאני עומדת להתעלף כשהם חלפו עם הגופות העטופות בשביל הצר שהוביל עד למרפאה. למרות הכיסויים, יכולתי לזהות את הצורה שלהם מבעד לבד. לפני ימים ספורים הם היו בחיים, וכעת, הם כבר היו אינם.

התדרים המזועזעים והמפוחדים של כולם הציפו אותי עד בחילה. הבטן שלי אף פעם לא כאבה כל כך. הרגשתי כאילו חור נפער בתוכה. היה יותר מדי רעל בפעימות של כולם. ניסיתי לחסום אותם, אך התחושות מסביבי היו כבדות ורבות מדיי. ראיתי בזווית את עיני את אסא וג’ראל חיוורים מאי פעם. גם הם הרגישו זאת, הפעימות של כולם מחצו גם אותם. הקרקע נרעדה תחת רגליי. נאבקתי כדי לשמור על ההכרה שלי.

פנלופה מורגן הכריחה את כל החניכים והמחנכים לעמוד ולצפות במתרחש. היא עמדה על בימה קטנה, לבושה בחליפה ארוכה וכסופה וכובע פרוותי מגוחך כיכב על ראשה. על פניה הייתה הבעה מדושנת מעונג. היא לא הייתה צריכה לחייך כדי לתת לכולנו להבין שהיא לימדה אותנו לקח. היא השליטה בנו טרור כאילו היה זה גן ילדים.

“בבוקר מצער שכזה, אנחנו נפרדים משני חניכים שלא הבינו את מקומם הנכון בפליטאה. הם לא היו חזקים מספיק כדי לשרוד במרתף העונשים. הרעב, הפחד וייסורי המצפון של חבריהם גרמו למוות הזה להתרחש.” היא אמרה בקול מקפיא דם. “החניכים הנותרים אינם חפים מפשע. הם יעברו סדרה של תחקורים עם הטובים מקוראי התדרים שברשותנו. עלינו לוודא שהמגפה של החניכים הסוררים בפליטאה הופסקה לחלוטין. איננו מעוניינים במוות נוסף בשטח בית הספר.”

אף אחד נוסף לא דיבר.

ראיתי את רפאל משפיל את מבטו כשהגופות חלפו לפניו. תהיתי מה הוא יעשה איתן, כשיגיע למרפאה. רציתי להיות שם איתו, כדי לעודד אותו ולתמוך בו. למרות שהוא רצה שאיעלם מחייו לחלוטין, עדיין רציתי להיות בקרבתו.

קלאמה לחצה את ידי החשופה והחדירה מעט חמימות לקצות אצבעותיי. החלפנו מבטים עגומים בינינו כשהמנהלת המשיכה.

“למרות שהפליטאה חרטה על דגלה חינוך למצוינות וצייתנות חסרת גבולות, הידיעות על מות החניכים הגיעו עד לאוזני הקוויטה. ואין צורך להסביר שקימבל לרימר, השליט הדגול שלנו, אינו מרוצה מהתפקוד של המוסד שלנו. לכן, הוא החליט ליצור משלחת של מכובדים מהקוויטה, שתגיע לשטחנו לקראת סוף השבוע.” היא קראה בקול צורם.

מלמולים נרגשים וחרדים התפשטו מסביבי. פנלופה מצמצה פעמיים וכולנו הרגשנו לפתע לחץ אדיר בתוך הגולגולות שלנו, כאילו מישהו הכה בראשנו בפטיש. לא הייתה לה סבלנות למשחקים. היא השתמשה בכוחותיה כדי להשתיק את כולנו, וזה עבד.

“תפקידנו להראות לקימבל לרימר ולשאר המכובדים, שהפליטאה היא מוסד שמתפקד כהלכה. אנחנו נקבל את פניהם בארוחת ערב מפוארת, ומיד לאחר מכן ייערך נשף לכבודו של קימבל. כולנו יודעים עד כמה הוא נהנה מארוחה טובה וריקודים. לכן, חשוב לי מאד להדגיש עד כמה אני דורשת התנהגות למופת ובגדים הולמים למאורע חשוב כל כך מכל החניכים והמחנכים. איני רוצה לראות שום תלבושת אחידה במאורע כה חשוב ויוקרתי. ביום למחרת, הביקור שלהם יוקדש לצפייה בכישרונות שלכם בשדה הקרב. זה יהיה הזמן שלכם להראות ולהוכיח שאתם ראויים להימצא בפליטאה, ובבוא היום, ראויים להילחם על מקומנו למעלה.”  

כשהיא ירדה מהבימה הקטנה היא ניגשה בעקבים חורקים אל שלושת החניכים שהמשיכו לעמוד מול כולם בבושת פנים. לא יכולתי לשמוע מה היא אמרה להם, אך הם מיד הרימו את ראשם ופנו ללכת בעקבותיה אל המשרד הראשי. רק כשעקבותיהם נעלמו לחלוטין משדה הראייה שלנו, כולם החלו להתפזר לעיסוקיהם. אני וקלאמה החלטנו לחכות עד ששאר האנשים יתפנו, ונותרנו לעמוד במקומנו. הפעימות העמוסות של כולם עדיין הכבידו עליי.

“אני לא מאמינה שקימבל יגיע לפליטאה!” קלאמה לחשה בהתרגשות. “תמיד רציתי לראות אותו מקרוב! אומרים שהוא צעיר וחתיך! את מאמינה שהוא רק בן עשרים ושבע!”

“זה הדבר היחיד שאת חושבת עליו?” גלגלתי את עיניי בחוסר סבלנות.

“בנים וריקודים, אלו הדברים הכי חשובים. אני כל כך רוצה לרקוד! ומה את תלבשי? מה אני אלבש?” היא פיזזה מסביבי בהתרגשות.

משכתי בכתפיי.

“יש לי את החצאית הישנה שלי ואת החולצות מהבית.” אמרתי בחוסר עניין ואיבדתי את המשך דבריה. לא היו לי בגדים מפוארים ולא הרגשתי מודאגת. לא רציתי להודות בפניה שלא ריגש אותי לפגוש את השליט שלנו. היו דברים אחרים שגרמו לי להרגיש חרדה, כמו המחשבה להופיע בפני הקוויטה בשדה הקרב. לא רציתי להיכשל ולהביך את עצמי בפניהם. מה אם הם יבינו שאני לא מתאימה לפליטאה ויחליטו לגרש אותי באותו יום? לאן אני אלך?

“את לא יכולה לשים סתם חצאית ישנה לביקור של קימבל!” קלאמה הייתה לא מרוצה. “אני צריכה לראות אם יש לי שמלות במידה שלך… אבל את לא יכולה להביך את עצמך!”

“זה לא כזה מפריע לי.” הפטרתי וקיוויתי שהיא תסיים את השיחה. צפינו באחרוני החניכים מתרחקים מהמדשאות.

“את צריכה לחשוב עם מי תלכי. אני חושבת על מיטשל. את חושבת שהוא יזמין אותי ללכת איתו לנשף?” היא פרפרה סביבי.

“מי זה מיטשל?” שאלתי בבלבול.

“איך רואים שאת לא מקשיבה לי בכלל. זה הבחור החתיך בכיתת האקלים. כבר סיפרתי לך עליו, אבל כנראה ששוב שקעת במחשבות.” היא אמרה בקול לא מרוצה.

“סליחה, את יודעת כמה קשה לי להתרכז לפעמים… יש כל כך הרבה תדרים מסביב-“

“איך אפשר לא להתלהב מבחור שיכול לייצר סופת טורנדו בכפות ידיו? תארי לך מה הוא יכול לעשות במיטה עם הידיים האלו-“

“קלאמה!” ניסיתי לא קטוע את ההתלהבות שלה, אחרי הכל, מעט שמחה לא הזיקה ביום עגמומי שכזה. החלטתי לא לגעת בתדרים שלה.

“ועם מי את תלכי לנשף? עם באלאר או רפאל?” היא לחשה במתיקות. “כנראה שלא תצטרכי לחכות הרבה זמן, כי רפאל מתקרב אלינו.”

כשהיא אמרה את שמו פתאום שבתי להתרכז. חשבתי שאולי היא טועה, והוא הולך למקום אחר ורק יחלוף על פנינו בהתעלמות, אך היא לא טעתה. הוא נעצר מולנו וחייך חיוך דק.

“היי קלאמה, ואלירה…” הוא אמר בשקט. התגעגעתי לעיניים שלו שנחו עליי בשלווה כזאת.

“אני אעזוב את שניכם, ניפגש בכיתה.” היא אמרה ומיהרה להתרחק מאיתנו, פניה מחויכות. ידעתי שהיא תרצה פירוט מדויק של השיחה לאחר מכן. היא הייתה חסרת תקנה לחלוטין, אבל אהבתי את חברתי למרות כל חסרונותיה.

כשהוא לקח עוד צעד קדימה, מצמצם את המרחק בינינו לצעד אחד בלבד, כל בטני שבה להתהפך בתוכי. שום דבר לא עזר, גם כשלא התראינו במשך זמן רב, ההתרגשות שלי ממנו לא פחתה.

בחנתי אותו. הוא נראה עייף יותר מאי פעם. פניו קיבלו גוון חיוור ועיגולים שחורים הצטיירו מתחת לעיניו. היה משהו ניטרלי בפעימות שלו. לא היה שם כעס ואכזבה כמו בפעם הקודמת שנפגשנו.

“רציתי לשאול איך את, אחרי ההצגה של הבוקר.” הוא הנמיך את קולו.

“אני בסדר.” אמרתי ונשכתי את שפתיי. לא ידעתי היכן לתקוע את העיניים שלי אז השפלתי את מבטי אל הנעליים שלו. “איך אתה?”

“אני צריך להתמודד עם אלו שלא היה להם כל כך הרבה מזל… אבל אני אהיה בסדר. זה לא המוות הראשון שאני רואה.” הוא אמר בקול קודר.

רציתי להתקרב אליו עוד יותר ולהחזיק בידו, אך לא העזתי לזוז.

“זה לא המוות הראשון שלי גם.” אמרתי בשקט. הזיכרון הבודד של השרפה חלף על פניי כמו עננה שחורה.

רפאל נראה נבוך כעת.

“אני לא ידעתי שכבר ראית מוות… אני מצטער, לא חשבתי… הנחתי שכל התדרים של כולם יכבידו עלייך היום… אסא וג’מאל כבר ביקשו ממני תמיסה להקלה… אז אם את רוצה לבוא איתי למרפאה, יש לי שיקוי שיקל עלייך.” הוא נאבק כדי למצוא את המילים המתאימות.

“בשביל מה לי לבוא איתך?” אמרתי בקרירות שהפתיעה אפילו את עצמי.

“מה זאת אומרת? כדי שתרגישי יותר טוב…” הוא אמר בשקט.

“רפאל, אני לא חושבת שאני יכולה להרגיש יותר טוב, לא אחרי מה שדיברנו באותו ערב.” הרמתי אליו את מבטי והכעס רשף בעיניי. “היית מאד ברור בדבריך כשאמרת שאתה רוצה שאיעלם מהחיים שלך, אז זה מה שאני עושה-“

הסתובבתי ופניתי ללכת, אך ידו נאחזה בידי. הרגשתי את העקצוצים המחשמלים כבר באותה נגיעה.

“אלירה, אנחנו לא חייבים להתנהג כמו שני זרים-” הוא ניסה לומר בחוסר אונים.

“אז מה אנחנו, רפאל, אם לא שני זרים?” החזרתי לו ושחררתי את ידי מידו.

הוא לא ידע מה לומר. הוא נראה אבוד ומתוסכל.

“אולי בכל זאת נוכל להיות ידידים?” הוא הפטיר לבסוף. “אמרתי לך שאני תמיד אדאג לך. אני רק רוצה לעזור לך.”

פלטתי צחקוק מר שלא ביטא אפילו במעט את כל הרגשות שגעשו בתוכי. הלב שלי רצה להגיד לו כן, אבל הראש שלי כבר אמר לא. הדחייה האחרונה שלו הייתה ברורה מאד במחשבותיי.

“אני לא אפול בפח הזה שוב.” אמרתי בצינה. “מה שאתה מציע לי, זה פשוט לא מספיק טוב עבורי.”

לפתע הרגשתי נוכחות נוספת בקרבתנו. זה היה האדם האחרון שרציתי לראותו באותו רגע.

באלאר התקרב אלינו כשחיוך רחב פרוס על שפתיו. כשהוא זיהה את ההבעות המתוחות שלי ושל רפאל, הוא מיהר לעמוד לצידי ואף הניח את ידו על כתפי בתנוחה מגוננת.

לעזאזל.

“הכל בסדר כאן עם אלירה?” הוא נעמד יותר מדי קרוב אליי, בצורה שכמעט קראה תיגר על רפאל. משהו בתדרים של שניהם זז לנקודה לא נעימה. שניהם בהו אחד בשני בתוקפנות ואני רציתי שהאדמה תבלע אותי.

“הכל בסדר, באלאר, אנחנו סיימנו את השיחה שלנו-” ניסיתי לומר בשקט.

“אלירה, את יודעת שאם מישהו מעז להציק לך, את רק צריכה להגיד לי.” הוא אמר בקול תקיף.

“אני בחיים לא אציק לה.” רפאל אמר בהפגנתיות. זיהיתי נימה של עלבון בפעימותיו. עלבון וכעס. “רק דיברנו בינינו על משהו פרטי.”

“אני לא צריכה שתגן עליי.” אמרתי לבאלאר בחוסר סבלנות והורדתי את ידו מכתפי.

“טוב, אם את מתעקשת שאת לא צריכה עזרה, אז אני מאמין לך הפעם, אבל את יודעת שאני תמיד כאן בשבילך. בכל מקרה, באתי להזמין אותך לנשף.” הוא התעשת וחזר לקולו הרגיל והבטוח, מתעלם לחלוטין מקיומו של רפאל, שעדיין עמד שם. “אז מה את אומרת? את רוצה לבוא איתי לנשף?”

עיניו של רפאל נקבו בי חורים. כעת שניהם בהו בי בציפייה ואף אחד לא דיבר. הסומק טיפס מקצות לחיי ועד צווארי. לא יכולתי לסבול את הלחץ הזה. לא ידעתי מה עליי לעשות.

התרחקתי משניהם, מבולבלת וכעוסה.

“אני לא מקבלת את ההזמנה, אני מצטערת.” הצטעקתי כשהתרחקתי משניהם, עוזבת אותם לעמוד אחד עם השני על הדשא. “אני אלך עם עצמי לנשף, אז תודה רבה לכם.”

רק כשנכנסתי לשירותים בבניין האודיטוריום הצלחתי להירגע ולנשום עמוק. נעלתי את עצמי בתא הכי פנימי וישבתי על האסלה, נאבקת כדי להסדיר את נשימותיי. רציתי להוריד את רף ההתרגשות שלי שאחז בי כמו קללה. מה הם חשבו לעצמם, שניהם?

לא הייתי הבובה שלהם, לא הייתי המשחק שלהם. הדבר שהכי עצבן אותי היה שקלאמה צדקה בתיאוריה המגוחכת שלה. ככל שהייתי קשה יותר להשגה, כך הם התאמצו יותר לנסות לכבוש אותי. גברים היו יצורים מגוחכים כל כך, החלטתי.

כשיצאתי מהתא, גיליתי שלילה עמדה שם, מצמידה נייר טואלט לאפה המדמם. רציתי לשאול אותה מה קרה לה, אך החלטתי שעדיף שלא. כל מה שהיה קשור לנערה הזאת היה צרות ועוד צרות.

“את נראית סמוקה.” היא הבחינה, ממשיכה להחזיק את הנייר צמוד לאפה.

פתחתי את ברז המים ושטפתי את פניי בידיי. אולי זה יעזור לחום שמתחת לעורי להפשיר. המחשבה ששני בחורים גרמו לי להתרגש כל כך הייתה מציקה ובלתי נסבלת. איך הם יכלו להשתלט בקלות כזאת על רגשותיי כשהם כלל לא היו קוראי תדרים?

הרגשתי מגוחכת ומובכת כל כך.

“אני צריכה להירגע, זה הכל.” אמרתי יותר לעצמי מאשר לה. “אף אחד לא יכול לשלוט בי.”

“אף אחד חוץ מהקוויטה והפליטאה.” היא הזכירה לי בקול חלול. “כשנגיע לסוף השנה, החופש המועט שיש לנו ייגמר. בגלל זה רציתי לדבר איתך.”

“לא, לילה, אני לא רוצה לשמוע שוב על החור השחור.” אמרתי בחוסר סבלנות. לא יכולתי להכיל בתוכי שום דבר מידע חדש נוסף. הייתי צריכה לשחרר את מה שאירע הבוקר וללכת לשיעור. היה אמור להיות מבחן בספרות ולא הרגשתי שהייתי מוכנה לקראתו.

“הייתי בחוץ, הייתי בעיר העילית.” היא אמרה אחרי שבדקה שאין אף אחד נוסף בתאים לידנו. היא זרקה את הנייר טואלט לפח והתקרבה אליי.

כשהייתה קרובה, יכולתי לראות עד כמה ההבעה שעל פניה הייתה מרוצה, החיוך היה רחב, גוון עורה היה יותר כהה ממקודם, כנראה כתוצאה מחשיפה לשמש, אך עדיין היא נראתה חולנית בעיניי. אפה הפסיק לדמם אבל ראיתי רמזים לשטפי דם על צווארה. משהו בתדרים שלה אף פעם לא הסתדר אצלי בראש, הם היו מוזרים ומתוסבכים מדי בשבילי. אולי לא למדתי לפענח את המקרים המסובכים יותר עדיין, אך היא הייתה ונותרה קשה לקריאה.

“החור השחור מוביל לים הצפוני כמו שחשבתי. אחרי שיצאתי מהשביל התת קרקעי, הגעתי למעל פני הקרקע. גיליתי שאני נמצאתי על צוק גבוה וירוק. השמש סנוורה את עיניי במשך דקות ארוכות ולא יכולתי להסתכל על שום דבר, אבל אז שמתי משקפי שמש והתרגלתי לאט לאט אל האור. המשכתי ללכת בלי מטרה, מריחה את ריח הים המלוח ונוגעת בדשא האמיתי מתחת לרגליי. זה לא כמו הדשא שיש לנו כאן, שהוא קשיח וסינתטי, והים נראה אחר, גדול יותר מבתמונות. זו הייתה הרגשה טובה כל כך, להיות חופשיה.” היא לחשה בהתרגשות.

“אני מאמינה לך.” לחשתי בקנאה. היא תיארה את התגשמות כל חלומותיי בפרטי פרטים. כמהתי להרגיש דשא אמיתי ולהריח את מי הים. רציתי לדעת איך זה להיות מעל פני האדמה ולא מתחתיה. רציתי שהשמש תדגדג את לחיי ותסמא את עיניי. ליבי נחמץ בתוכי.

“הצעתי לך לבוא איתי, אבל לא רצית.” היא משכה בכתפיה באדישות. “המשכתי לטייל בין הצוקים, עד שגיליתי שיש שם שביל צר. השביל הזה הוביל לתחנת רכבת. לא עליתי עליה, אבל אני יודעת שהרכבת הזאת מובילה לעיר העילית. לא רציתי להיעדר במשך זמן רב מדי, כדי שלא יחפשו אותי, אז חזרתי לכאן. עכשיו כשאני מכירה את הדרך, אני יכולה להקפיץ את עצמי מכאן ישר לתחנת הרכבת.”

“אני שמחה בשבילך שזכית לצאת החוצה.” לחשתי. “אבל את חייבת להיזהר. אם תמשיכי לצאת החוצה, את יכולה להיענש! את ראית את מה שקרה לחניכים ההם-“

“הם השחיתו את הגוף שלי.” היא אמרה ברצינות. “הגיע להם למות. חבל שלא כולם מתו אלא רק שניים. כשאני מדמיינת איך הם רצחו אחד את השני, אני מתמלאת בעונג.”

“לא, לילה! אסור לך לחשוב ככה!” אמרתי בבעתה. הפעימות שלה היו שחורות יותר מבדרך כלל. רציתי להתרחק ממנה כדי לא להידבק בשליליות הפולשנית שלה.

“את לא תגידי לי מה לחשוב.” היא אמרה בעצבנות. “אני שמחה שזה מה שקרה להם. אין יום שעובר שאני לא חושבת על מה שהם עשו לי. איך אני אמורה לשכוח מהאונס ולהמשיך בחיי? הגוף שלי עדיין לא שכח איך זה הרגיש שאנשים זרים השתלטו עליי… הם לקחו את מה שהם רצו ממני. איך אני אמורה לחשוב שיהיה מישהו שיתאהב בי וירצה להיות איתי? גם אם ישדכו אותי למישהו, הוא לא יהיה מוכן להיות איתי אחרי מה שקרה לי! אז איזה מן חיים מצפים לי?”

שתקתי ולא ידעתי מה לומר.

דבריה היו מטרידים כל כך, אך לא ידעתי איך להתמודד איתם. הרגשתי שהיא מצאה בי מפלט, או ליתר דיוק, פח אשפה שלתוכו רוקנה את כל הדברים הנוראיים שהיא הרגישה, ואני ספגתי פנימה את כל התחושות הרעות שלה, מבלי להרגיש שום הקלה. הייתי צריכה ללמוד איך להשתחרר מהאחיזה שלה.

“אני מצטערת שאת מרגישה רע, לילה.” אמרתי לבסוף. “הלוואי ויכולתי לעזור לך.”

“את עדיין יכולה לעזור לי. פשוט תבואי איתי לעיר העילית.” היא לחשה בחיוך. “אני יודעת שאת תאהבי את זה, בבקשה.”

“אני לא יכולה.” אמרתי בהחלטיות. “אני חושבת שאת צריכה להפסיק עם הביקורים שם, זה מסוכן.”

הלכתי לכיוון דלת היציאה מהשירותים כשהיא קראה בשמי. הסתובבתי אליה והיא חייכה.

“יש לי סוד לספר לך.”

אוי לא. רק לא זה.

“אני הולכת לברוח מהפליטאה בלילה של הנשף. כולם גם ככה ישכחו מקיומי ויהיו עסוקים מכדי לחפש אותי כשקימבל יגיע.” היא אמרה ואז נעלמה בהבזק של רגע.

נשארתי לבדי בשירותים, מבולבלת עוד יותר ממקודם. לא ידעתי מה עליי לעשות עם המידע הזה. מצד אחד, רציתי לעזור לה, כי נמלאתי רחמים כלפיה, אך מצד שני, ידעתי שכל מה שהיה קשור בה היה כרוך באינספור בעיות נוספות, ולא רציתי להסתבך עם החוקים של הפליטאה.

עזבתי את השירותים בלב כבד והלכתי לכיתה. לא ראיתי את לילה באודיטוריום והנחתי שהיא כנראה לא נכנסה לשיעור. המשכתי לחשוב עליה אך הגעתי למסקנה שאני לא באמת יכולה לעזור לה.

המחנכים החלו לחלק את טפסי המבחן בדממה. נתקלתי בשאלות המעיקות של המבחן בספרות. ניסיתי לרענן את זכרוני אך החומר ברח מזיכרוני. השתעשעתי עם המחשבה של להעתיק ממישהו את המבחן. זה היה יכול להיות קל כל כך, אחרי חודשים של לימודים של קריאת תדרים… הייתי רק צריכה לעלות על תדר של מישהו שלמד הרבה ולהתרכז עמוק עד שהתשובות יתחילו לטפטף לתוכי. אך המחנכים שהסתובבו סביבנו במעגלים היו ערניים לכל תזוזה שלא במקום. בלית ברירה, השפלתי את ראשי ומילאתי את טופס הבחינה בשטויות שבדיתי מראשי.

ככל שהנשף התקרב יותר, הבנות מסביב נדבקו בחיידק של רגשנות יתר והתרגשות. פתאום כל מה שכולן יכלו לחשוב ולדבר עליו, היה מי הולכת לנשף עם מי ומה כולם ילבשו. רציתי לסטור לכל אחת מאותן חניכות מרוגשות על הפנים, כדי שיתעשתו, אך בלמתי את עצמי כי התאמנתי בשמירת עצביי הרופפים תחת שליטה. לכן לא אמרתי דבר כשקלאמה אמרה שנקדיש את הערב שלפני הנשף למדידות של בגדים. היו דברים רבים כל כך שהעסיקו אותי במחשבותיי, כמו רפאל, באלאר ולילה, שבגדים היו הדבר האחרון שרציתי לחשוב עליו. עם זאת, ידעתי כמה זה היה חשוב לחברתי, והייתה זו ההזדמנות המושלמת להסחת דעת מרעננת.

קלאמה הוציאה את כל הבגדים שהיו לנו בארון וזרקה אותם על המיטה שלה באי סדר.

היא החלה להתפשט ולהחליף בגדים בחיפזון.

“מה את אומרת על השמלה האדומה? עדיף אותה או את הכחולה?” היא שאלה כשהיא מסתובבת מולי עם השמלה האדומה.

“שתיהן יפות ולשתיהן יש מחשוף נדיב.” אמרתי בחיוך למרות שידעתי שזה לא מה שהיא רוצה לשמוע.

“לא, אלירה! את צריכה להגיד לי איזו יפה יותר!” היא התעצבנה. “אני לא יכולה להחליט לבד! אחרי שלבשנו את המדים המכוערים האלה במשך חודשים… אני חייבת להיראות מושלם! ואני צריכה שמיטשל יתעלף כשהוא יראה אותי-“

“אז הוא הזמין אותך בסוף לנשף?” שאלתי בחיוך.

“אני הזמנתי אותו! הבנות של היום צריכות לחשוב על הכל לבד!” היא פלטה נשיפה חסרת סבלנות. “חלפתי על פני הכיתה שלו פעמיים השבוע והוא לא קרא לי. אז הבנתי שאני צריכה לקחת את העניינים לידיים. ניגשתי אליו והצעתי לו ללכת איתי לנשף והוא הסכים מיד. ומה איתך? כבר החלטת עם מי את הולכת?”

“אני הולכת לבד.” אמרתי בפשטות. לא הרגשתי שהיה צריך לעשות מזה עניין גדול. לא התלהבתי מהמחשבה שאצטרך לפזז בריקודים מול השליט ומול חבריו בקוויטה. למעשה, הנוכחות הקרבה שלהם בפליטאה מילאה אותי בחרדה.

“את לא יכולה ללכת לבד לנשף! יהיו שם ריקודים סלוניים!”

“אני גם ככה לא יודעת לרקוד.” משכתי בכתפיי. “אל תדאגי לי. יהיה שם אוכל טעים ואני איהנה מלהסתכל עלייך נהנית.”

קלאמה הראתה לי את הבעת פניה הסקפטית.

“את צריכה להגיד כן לבאלאר, כי הוא כבר הציע לך לבוא איתו.” היא קבעה. “אני לא מבינה מה הבעיה, הרי רפאל לא הציע לך לבוא איתו, אז תלכי עם מי שמעוניין בך.”

“אני לא רוצה שבאלאר יקבל את הרושם הלא נכון.” נחפזתי לומר. “אני חושבת שהוא מתחיל להתבלבל.”

“באלאר סתם מחזר אחרייך. אחרי שתהיי איתו באמת, הוא יעבור הלאה. אז אל תתרגשי ממנו.” היא אמרה בהינף יד. כל העניינים שלי עם בנים היו כבדיחה בעיניה, כמעט לא שווים התייחסות. ידעתי שהיא הרגישה שהיא חכמה ממני בתחום הזה ולא טרחתי להתווכח איתה. רוב הזמן, הרגשתי שלא הבנתי דבר ממה שגברים רוצים ולא היה לי מושג איך להתנהג בסביבתם. לקרוא את התדרים שלהם לא עזר אלא רק בלבל אותי יותר. איך הייתי אמורה להתנהג בסביבה של אנשים שאמרו דבר מסוים אבל ידעתי שהתכוונו לדבר אחר לחלוטין?

“אני אהיה עם באלאר רק אם הוא יעזור לי עם אימא שלי.” אמרתי בשקט. לא הוספתי שחשבתי שהיה זה רעיון גרוע, למרות שכבר הסכמתי לתנאים שאני בעצמי הכתבתי. אחרי הכל, הרעיון הגרוע היה שלה, אך אני זאת שזרמתי איתו.

“אולי הוא מקווה שתהיי חברה שלו.” היא אמרה ושוב החליפה לשמלה הכחולה, ואז זרקה בהיסח דעת. “חבל שהחזה שלך הרבה יותר קטן משלי, אחרת יכולת ללכת בשמלה השנייה שלי, זאת שאני לא אבחר בה.”

בחנתי את החזה הקטן שלי בחיוך. דווקא הייתי מרוצה ממנו. הוא לא היה שופע כמו של קלאמה ולא משך תשומת לב מיותרת, אבל הרגשתי איתו לגמרי בנח.

“אמרתי לך, אני אלך בחצאית החומה שלי.”

היא הרימה את ידיה לצדדים בוויתור.

“אז קדימה, תלבשי אותה. אני רוצה לראות מה הנזק. אולי היא לא גרועה כמו שאני מדמיינת…” היא אמרה בספקנות יתרה.

קמתי והוצאתי את החצאית והחולצה הלבנה שלי מהארון. התחלתי להחליף בגדים כששמעתי נקישה קטנה על הדלת.

קלאמה, שהספיקה להחליף לשמלה האדומה שוב, רצה לפתוח אותה. לא היה שם אף אחד, אך היא חזרה עם קופסה קטנה בידיה והושיטה לי אותה.

“השם שלך כתוב על הקופסה.” היא אמרה בנשיכת שפתיים.

פתחתי את הקופסה הקטנה וגיליתי ששכבה בתוכה שמלה בצבע ורוד בהיר, שהייתה מקופלת בזהירות ועטופה בסרט לבן. לא יכולתי להאמין למראה עיניי.

חיפשתי בתוך הקופסה ומכל צדדיה, אך לא היה שם שום פתק שיעיד על מי השולח. מי ייתן לי מתנה שכזאת?

כמה שמות עליו בדמיוני, אך המחשבה הזאת הייתה מגוחכת. למה שמישהו מהם ייתן לי שמלה במתנה? רפאל אפילו לא הציע לי ללכת איתו לנשף ואת ההזמנה של באלאר דחיתי במקום.

למרות שלא רציתי להודות בכך, ההתרגשות אחזה בי כאילו הייתי ילדה קטנה.

פרמתי את הסרט הלבן באטיות והוצאתי את השמלה מהקופסה. בחנתי את בד המשי שהיה עדין ורך למגע ואת גזרתה הדקה. אף פעם לא היו לי בגדים מפוארים כל כך כשגרתי עם הדוד הורניג.

“תמדדי אותה!” קלאמה פעמה מהתרגשות.

לבשתי את השמלה החדשה, שהתאימה לגופי כמו כפפה. היא הייתה אלגנטית ונשית, עם כתפיות דקות מתחרה ומחשוף עדין שהשאיר מקום לדמיון. היא תחמה היטב את מותניי וחצאיות המלמלה גלשו לצדדים ועטפו את רגליי כמו עננים.

“את נראית מדהים, אבל חכי!” קלאמה הפטירה ורצה בחזרה אל הארון. “אני יודעת שהמידה שלך קטנה משלי, אבל את חייבת לשים נעליים יפות עם השמלה הזאת. אלו נעליים יחסית פשוטות, אבל למזלי יש לי עוד זוג אחד!”

היא דחפה לידיי זוג נעלי עקב שחורות והאיצה בי לנעול אותן.

זו הייתה תחושה מוזרה, להתהלך בחדר הקטן שלנו בשמלה חדשה וזוהרת ונעלי עקב, שהיו גדולות מדי ולחצו בקצות אצבעותיי. השמלה הייתה מדהימה ורכה, אך לא הרגשתי בנח בנעליים האלו, מתנדנדת מצד שצד וכמעט נופלת על צידי כשהגעתי לקצה החדר, אל קלאמה נראתה מרוצה מאי פעם.

“את הולכת להגיד לבאלאר תודה על המתנה. ואת הולכת להסכים ללכת איתו לנשף.” היא אמרה בהחלטיות. “אל תתווכחי איתי.”

הנהנתי והורדתי את הנעליים, חוזרת בחזרה לקומתי הנמוכה.

אחרי שהחלפתי בגדים בחזרה למדים שלי, לבשתי מעיל ויצאתי החוצה לכיוון המעונות של הבנים. שוב עמדתי להפר את החוקים, אך להפתעתי, היו כמה חניכות שהסתובבו במעונות שלהם בנוסף אליי. הם החליפו איתי חיוכים מבוישים, כשומרות סוד, והמשיכו בדרכן בהמשך המסדרון.

הגעתי לחדרו של באלאר ודפקתי על הדלת.

לא היה שום מענה.

המשכתי לנסות עוד כמה פעמים עד שהתייאשתי. הוצאתי מכיסי פיסת נייר קטנה ועט והחלטתי לכתוב לו פתק. בפתק כתבתי שאני מוכנה לבוא איתו לנשף והשחלתי אותו מבעד לסדק מתחת לדלת. קיוויתי שהוא לא הציע כבר למישהי אחרת ללכת איתו, אך לא יכולתי לדעת בוודאות.

את הדרך בחזרה למעונות של הבנות עשיתי בדילוגים קטנים. למרות שהיה קר בחוץ ולמרות שהיו דברים רבים שהטרידו אותי, נהניתי מהמחשבה שמחר יגיע הערב שבו כל המחשבות המטרידות לא יהיו חשובות כל כך. למשך ערב אחד ובודד, אהיה מסוגלת לשמוח ולהיות מאושרת באמת. ואם ערב אחד, זה כל מה שיש לי בכדי להרגיש חופשיה, היה זה מספיק טוב בשבילי.