בלוג סיפורים בהמשכים

עולם ללא קץ – פרק 17

הריקנות שהתפשטה בתוכי הפתיעה אותי. הייתי לא יותר ממעטפת של נערה בשמלה לבנה ונעלי עקב זהובות, חיוורת ונרעדת. בתוכי, הייתי חלולה מכל רגש. הפעימות של האנשים מסביבי ואלו ששכנו בתוכי הלכו ונכבו. פתאום שמעתי רק רעש לבן בים של המולה.

צפיתי בהם מתהלכים בגלימות שלהם מסביבי, כמו בתוך חלום. הם הצטעקו בצער אך אני ראיתי רק את הבעות פניהם המיוסרות ולא שמעתי אפילו את הד צעקותיהם.

היה זה כאילו נהפכתי לחירשת וחסרת כל תחושה בין רגע, ושמחתי על כך. הרגשתי שאם אאלץ להכיל את הפעימות של כולם באותם רגעים, בנוסף לפעימות המבולבלות והחרדות שלי, אשתגע.

שקעתי על הבימה ההיא במשך זמן רב. המשכתי לשבת שם הרבה אחרי שלקחו אותו ממני. כעת התרוממתי על רגליי, שהרגישו זרות לי ולא ידעתי מה לעשות עם ידיי. לא היו דמעות בעיניי אך גרוני היה יבש ועוקצני.

אולי היה זה ההלם, שצפיתי במוות של מישהו קרוב אליי, למרות שרגשותיי כלפיו אף פעם לא היו חד משמעיים. אולי הייתה זו ההקלה שלוותה בייסורי מצפון בגלל שזה עתה נמנע ממני לקשור את חיי עם מישהו שלא אהבתי. או שהיה זה הזעזוע והאכזבה הרבה שהרגשתי כלפי רפאל. האםבאמת היה אחראי למותו של באלאר? החששות והספקות בתוכי היו כגוש של דמעות שנתקע בבית החזה שלי.

העולם הזה היה לא תקין. שום דבר מכל מה שהתרחש על הבמה הזאת לא היה צריך לקרות. באלאר היה אמור להיות משודך למישהי אחרת, מישהי שהייתה מתאהבת בו עם הזמן, הוא היה אמור לצאת למלחמה באנשי העיר העילית ולנצח אותם, כמו שתמיד חלם.

ואני… אני הייתי אמורה להיות משודכת למישהו אחר. אם רק הייתי יכולה להסתפק בחיים של פשרות ומחסור באהבה. אם רק הייתי יכולה להשלים עם גורל שלא רציתי בו. האשמה החלה לכרסם בי מבפנים. הרגשתי גלים של שנאה עצמית, שאף פעם לא הייתה חזקה בתוכי, מכים בי בעוצמה.

את אחראית למוות שלו. בגללך הוא מת.

מישהו אחז בידי. הייתה זו קלאמה. הרגשתי את החמימות של כפות ידיה כשהיא משכה אותי אחריה. פניה היו מלאות בדאגה. היא משכה אותי מהבמה אל עבר המדשאות הירוקות. לפני שהתחלתי להתנגד, שמתי לב שהיא מובילה אותי לכיוון של המרפאה.

“אני לא רוצה ללכת לשם.” לבסוף מצאתי את קולי שהיה חלש ושבור, אך ההתנגדות שלי הייתה חלשה. נדמה שהשמיעה החלה לחזור אליי, אך רגליי לא הקשיבו לי יותר. הייתי כבובה על חוט. “בבקשה… אל תיקחי אותי אליהם.”

אל תיקחי אותי לראות את גופתו המתה של באלאר, שהיה אמור להיות הבן זוג שלי לחיים. אל תיקחי אותי לראות את רפאל, שהיה האהוב שלי, אך אולי גם הפך לרוצח?

“את חייבת לבוא איתי.” קולה היה תקיף וחסר פשרות. “אין לנו זמן לבזבז.”

כשהגענו לדלתות של המרפאה הלב שלי ירד לתחתונים. למרות חששותיי הכבדים נכנסנו פנימה אל תוך החדר המוחשך. רק מיטה אחת הייתה תפוסה. המיטה של באלאר. היא הייתה המיטה האחרונה בחדר, מוסתרת מאחורי וילון לבן. ראיתי כמה זוגות נעליים מתגודדות מתחת לוילון. זיהיתי את קולו של לוקאס ואת קצוות הגלימה של חוזת העתידות. לא היה זכר לרפאל.

“למה הבאת אותי לכאן?” לחשתי לקלאמה באי הבנה ולא ששתי להתקרב קדימה. הרגשתי את הבחילה עומדת בגרוני.

“בשבילה.” היא הצביעה לכיוון חוזת העתידות. “את חייבת לדבר איתה.”

קלאמה עזבה את ידי והלכה לקראת הוילון. היא לחשה כמה דברים לאנשים שעמדו שם ואז יצאה באטיות עם חוזת העתידות. היא החזיקה בידה של האישה הזקנה והעיוורת והתקרבה אליי. הלובן העז בעיניה של האישה הזקנה מילא את גופי בצמרמורת. למרות שהייתה עיוורת לחלוטין ולא הייתה לה דרך לראות אותי, פניה היו ממוקדות בי ושפתיה היו קמוצות מכעס.

קלאמה דחקה בי להיכנס לחדר השיקויים והתמציות של רפאל. כשהזקנה נכנסה לחדר אחריי, קלאמה סגרה מאחורינו את הדלת. היינו רק אני והאישה הזקנה בחדר הצר והמחניק.

לרגע אף אחד מאיתנו לא דיבר. לא ידעתי מה הייתי אמורה לעשות. הייתי אפופה בעצב וצער שכמעט גרמו לי לקרוס מרגליי. לא הייתי במצב רוח לחיזוי עתידות או קריאה בכף יד.

“את לא מקוללת, אם זה מה שרצית לדעת.” הזקנה דיברה לפתע בצלילות, עיניה עדיין ממוקדות בי.

נשענתי אחורה על אחד המדפים, מרגישה את השיקויים שלו מגרדים את גבי. נשמתי עמוקות והשפלתי את מבטי אל הרצפה.

“הוא…” לא יכולתי להגיד את שמו בקול רם, לא כשהוא שכב ללא רוח חיים בחדר ליד. “הוא שילם לך כדי שתשדכי בינינו?” שאלתי לבסוף. זו הייתה השאלה שרציתי את התשובה שלה יותר מכל. התביישתי בעצמי שזה מה שהכי עניין אותי ברגע מר וטרגי שכזה. הראיתי לה, ולעצמי, שגם ביום שכזה, חשבתי על עצמי יותר מכל. שוב שנאתי את עצמי, ולא בפעם הראשונה באותו היום.

הזקנה עיוותה את שפתיה לכדי חיוך מריר.

“כן. הוא שילם לי ממיטב כספו.” היא השיבה בשקט. “כשהוא הגיע אליי לפני כמה חודשים, ידעתי מראש שהשידוך הזה לא ייצא לפועל.”

“ראית את מה שהיה אמור לקרות לו כבר אז? ידעת שהוא הולך…?” שאלתי בבעתה.

“כן, בוודאי. ראיתי את כל החיים שלו לפניו. ראיתי שאלו חיים קצרים ולא ממומשים. אך היה זה לטובה, במקרה שלו. האלטרנטיבות היו גרועות פי כמה.” היא אמרה כבדרך אגב.

לא ידעתי איזו אלטרנטיבה יכולה להיות גרועה יותר מהמוות, אך לא אמרתי דבר.

“זו ברכה שהיא גם קללה, לדעת את העתיד של כל מי שאני פוגשת.” היא הוסיפה כבדרך אגב.

לא יכולתי להתאפק.

“מה את רואה בעתיד שלי?” שאלתי. הייתי חייבת לדעת. האם את רואה את רפאל? האם את רואה אותי מוצאת את אימא שלי? האם את רואה אותי שורדת את המלחמה הבאה?

“אני יכולה להגיד לך רק דבר אחד. אני רואה בחייך את מי שאת רוצה לראות. אני רואה את השידוך המקורי שלך.” היא לחשה.

הרגשתי שמשקולת כבדה מתקבעת עמוק בבטני.

“זה לא ייתכן.” לחשתי בקול מתכתי.

מחנכים אף פעם לא שודכו לחניכות. זה דבר שלא קרה אף פעם בפליטאה. רפאל לא יכול היה להיות משודך לי מלכתחילה. מילותיה נשמעו דמיוניות ומכאיבות כל כך. אם רק הייתי יודעת מראש שרפאל היה אמור להיות מיועד לי… אם רק הייתי סומכת קצת יותר על הקוויטה ועל החוקים בעולם שלנו…

“אף אחד לא יכול להימנע מהגורל שלו ושום סכום כספי לא יכול להחליף את מה שנועד לקרות.” היא אמרה בקול חמור. “אני לא יכולה לשנות את העתיד אך אני יכולה לראות את ההמשך… את אמורה להיות עם מי שמיועד לך.”

עצמתי את עיניי.

“את טועה. אני לא יכולה להיות איתו יותר.” לחשתי. אני לא יכולה להיות עם רוצח, גם אם הלב שלי נקרע אליו.

הזקנה פנתה עם פניה אל הדלת.

רציתי לשאול אותה עוד כל כך הרבה שאלות. זו הייתה ההזדמנות היחידה שלי לגלות את האמת על כל כך הרבה דברים שהטרידו אותי, אך כשהיא הילכה באטיות לכיוון הדלת, הבנתי שהשיחה בינינו נגמרה.

פתחתי את הדלת לפניה, כדי לעזור לה לצאת, וידיה המקומטות נאחזו בי לפתע בעוצמה שלא ציפיתי לה מאישה זקנה..

“אני עוזבת לקראת חצות.” היא לחשה באוזני. לא ידעתי מדוע היא בחרה לומר לי את צמד המילים הזה, אך כשרציתי לשאול אותה למה היא התכוונה, לוקאס, המנהל של הפליטאה, התקדם לקראתנו ומיהר לשלב את ידו בידה.

המרפאה החלה להתרוקן מאז השיחה שניהלתי עם חוזת העתידות. כל האנשים שהתגודדו סביב באלאר קודם החלו ללכת. חיכיתי עד שעקבותיהם נדמו מאחוריי ובהיתי במבט חלול במיטה המרוחקת. ידעתי שאני צריכה להיפרד ממנו.

כשהתקרבתי אל המיטה, פניו נראו צעירות ושבריריות יותר מאי פעם. הוא שכב שם, בשלווה מוחלטת, עיניו עצומות וידיו מונחות לצידו. היה נדמה שהוא יתעורר בעוד רגע ושכל הבדיחה האיומה הזאת תיגמר. לא העזתי לגעת בידיו אך הרגשתי את הקור הלא טבעי שבקע מגופו.

נזכרתי בפעם הראשונה שהתראינו, כבר אז הרגשתי פרץ של שנאה ועצבים כלפיו. אך בשלב כלשהו באמצע השנה, היו גם מספר רגעים של חסד, בהם באלאר הציל את לילה ורקד איתי בנשף. לא יכולתי למחוק מזיכרונותי גם את ידיו האלימות וגם את הרצון המטריד שלו לשכב איתי. כל אלו היו חלק בלתי נפרד מבאלאר. לא יכולתי להפריד בין הדברים הטובים והרעים. הוא היה כל כך הרבה יותר מסכום כל זיכרונותיי. הייתה לו משפחה וחברים ואנשים שאהבו אותו. אף אחד לא ציפה שחייו ייקטעו בחלקיק של שניה בעודו היה צעיר כל כך. באלאר התאמן כל חייו כדי להיות חייל, והנה כשהאימונים הגיעו לסיומם, הוא לא זכה להשלים את הייעוד שלו. רגע לפני שהכל התחיל באמת.

“הלוואי והיו לך חיים אחרים. הלוואי ולא היית מכיר אותי אף פעם.”  לחשתי והשפלתי את מבטי.

הרגשתי את המליחות של הדמעות מתקרבת. כשהן עמדו בזוויות עיניי, מאיימות לנחות על לחיי, הרגשתי את הפעימות שבתוכי מתעוררות לחיים. היו אלו פעימות מוכרות כל כך, להן כמהתי כל כך בחודשים האחרונים. הגעגועים העזים שהוא הותיר אחריו הפכו לצלקות על עורי.

ידעתי שרפאל עמד מאחוריי וצפה בי בשקט. אף אחד מאיתנו לא זז.

“אני מצטער כל כך. אני לא רציתי שזה יקרה לו.” הוא אמר בשקט. מילותיו מילאו אותי בהלם וכעס רב כל כך שהייתי חייבת להסתובב אליו. בפנים רטובות מדמעות, ראיתי את הבעת פניו העייפה והמודאגת. העיניים האהובות והמוכרות היו כבויות וחרדות. האם היה זה פרצוף של רוצח?

“איך אתה מעז להגיד לי את זה?” התרעמתי ואז התנפלתי עליו באגרופים. הוא לא עשה דבר כדי למנוע ממני להתקיף אותו. הלמתי בו בידיי הקמוצות הכי חזק שיכולתי. הוא ספג את האגרופים שלי בשתיקה. עיניו ננעצו בי בנחישות. “איך אתה מעז לדבר איתי עליו?”

לבסוף אגרופי נחת בדיוק באותו מקום בבטן שבו היה התפר שתפרתי. כיוונתי למקום הזה כדי להכאיב לו. הוא נאנק ונאחז בבטנו בכאב.

“אני מצטער על מה שקרה לו. לא הגיע לו למות בדרך הזאת.” הוא השיב בריקנות.

“אל תשקר. אל תשקר לי, רפאל!” צעקתי. “אני לא אספר להם מה עשית אבל תהיה הגון מספיק כדי לספר לי שזה היית אתה.”

פניו הפכו לעוויתות של כאב. זיהיתי כעס עצום מתפרץ בתוכו, כמו לבה רותחת. אף פעם לא הרגשתי זעם רב כל כך מצטבר בתוכו.

“למה לעזאזל את מתכוונת?” הוא ירה לעברי מבט מלא ברעל.

“אתה עשית לו את זה!” התרחקתי ממנו, מוחה את הדמעות מעיניי, דעתי נטרפת עליי מרוב כעס. “אתה הרגת אותו! אתה ירית בו!”

“מה???”

“אתה כתבת לי בפתק לסמוך עליך! אז סמכתי עליך! וזה מה שעשית?” המשכתי בתערובת של צעקות ודמעות. “אני לא מאמינה שרצחת אותו.”

“את השתגעת?!” הוא השיב לעברי בצעקה. “את חושבת שאני רוצח? את חושבת שאני עשיתי לו את זה? סחבתי אותו באלונקה למרפאה, הבטתי בפנים של אבא שלו כשהוא הבין שהבן שלו הלך… את חושבת שאני עד כדי כך חסר לב?”

שתיקה כבדה נפלה בינינו כשהרגשתי את האי אמון חוצץ חומה גבוהה ואטומה בינינו. הוא התהלך בחדר בעצבים, פעימותיו מתפקעות מזעם ואכזבה.

“אז מי הרג אותו?” לחשתי בצרידות.

“אני לא יודע, אבל אני לא מאמין שאת חושבת שאני אחראי לזה.” הוא אמר בטון פגוע ולא הביט בי. “אחרי כל מה שעברנו ביחד… אני לא מאמין שזה מה שאת חושבת עליי, אלירה.”

הרגשתי עשרות סכינים ננעצות בלבי. הייתי מבולבלת כל כך. עצובה כל כך. אבודה כל כך.

“אז מי עשה לו את זה?” חזרתי שוב בקול חלש.

“מישהו שהיה לו מה להרוויח במוות שלו? מישהו שהיה לא מרוצה ממנו?” רפאל הציע בקול קר כקרח. הוא התיישב על אחת המיטות הריקות וכבש את פניו בידיו. “אני לא יודע איך יכולת לחשוב שאני…”

לרגע לא העזתי לזוז, לא רציתי להמשיך לעורר בו כעס, אך אז ראיתי שהוא כובש את פניו בידיו ומתייפח בקול חרישי. המראה הזה שבר לי את הלב. גופו נע ברעד של התייפחות והפעימות שלו היו מיוסרות ומצולקות כמעט כמו שאני הרגשתי בתוכי. היינו שני אנשים שבורים בעולם של כאוס מוחלט.

התקרבתי אליו בזהירות והנחתי את ידי על כתפו. הוא לא טרח לזוז.

“אני לא… אני לא התכוונתי… אני טעיתי…” לחשתי לעברו, מרגישה שוב את אותה שנאה עצמית כמו גדר תיל שמלטפת את גבי שוב ושוב. “בבקשה, רפאל, אתה חייב להבין איך זה נראה מהצד שלי. פחדתי כל כך שלא תגיע, שלא תציל אותי מהשידוך הזה… כשקרה מה שקרה לבאלאר, הופעת מיד מאחורי הפרגוד. הרגשתי את ההקלה בפעימות שלך… לא ידעתי מה לחשוב.”

“הרגשתי הקלה שמי שאני אוהב לא משודכת בכפיה למישהו אחר, אז מיד זה הופך אותי לרוצח?” הוא הרים את פניו ובהה בי בעיניים אדומות ולחיים בוערות. “חשבת שאני מסוגל לעשות כל מעשה מטורף בכדי שבאלאר לא ישודך לך? חשבת שאני מסוגל להרוג את באלאר בשבילך?”

השפלתי את מבטי בבושה.

“אני מצטערת… אני לא יודעת מה חשבתי ואני עדיין לא מסוגלת לחשוב בצלילות. היום הזה שבר אותי לחלוטין.” אמרתי בשקט. “אני צריכה לשתות חצי מהשיקויים שלך כדי להרגיש שאהיה מסוגלת לקום בבוקר מחר. אני לא יודעת מה לעשות ואני לא יודעת מה יהיה הלאה. לפעמים אני חושבת שאני זאת שצריכה לשכב על המיטה ההיא במקומו.”

עיניו הפכו לפחות קרות כשהן הביטו בי.

“בבקשה, אל תגידי את זה.” קולו היה רך יותר ממקודם. ידו חיפשה את ידי ולחצה עליה בחמימות. “אני לא יודע מה אני אעשה עם עצמי אם את לא תהיי יותר.”

התיישבתי לצדו על המיטה והנחתי את ראשי על כתפו.

“איפה היית במשך חודש האחרון?” לחשתי בעיניים עצומות. מגע עורו החל להרגיע אותי למרות הסיטואציה המחליאה שהיינו בה.

“ארגנתי לי ולך מקום מסתור לימים שיבואו.” הוא אמר בקול קודר. “המלחמה עומדת להתחיל וכדאי שננסה להגן על עצמנו עד כמה שנוכל.”

“מתי היא תתחיל, לדעתך?” שאלתי בחשש.

“בימים הקרובים.” הוא אמר ברצינות. המילים הללו מילאו אותי בפחד משתק.

“קבלתי צו להתייצב בגבול של אמינאדור. בעוד שבוע.” רפאל המשיך בקול קודר. “אני יודע ששאר המחנכים כבר קיבלו את הצו, ושאר החניכים יקבלו מחר את אותו הצו. הם חיכו ליום שאחרי השידוכים כדי להנחית את המכה.”

לבי החסיר פעימה.

כולם תמיד דיברו על המלחמה עם תקוות לעתיד. מאז שאני זוכרת את עצמי, למדתי בבית הספר הקהילתי, שיום אחד המלחמה הגדולה תבוא, זו שכולם התאמנו לקראתה, זו שהפליטאה נבנתה עבורה, המלחמה שתציל את כולנו מהחושך והאבדון שבעיר התחתית. כעת, המלחמה הגדולה על החופש שלנו לא הייתה חלום מרוחק, אלא מציאות מאיימת.

הייתה לי תחושה שהעולם שהכרתי עד עכשיו, העולם הזה שהיה גדוש באי צדק הגיע לקיצו. כל מה שהכרתי עד עכשיו, המגורים אצל דוד הורניג, השיעורים בפליטאה, התרגילים והקרבות, כל אלו היו מאחוריי. לא היה לי מושג מה העתיד צופה לי. מה העתיד צופה לנו.

“העתיד!” הרגשתי שסכין בלתי נראית דוקרת חזק בבטני. “כמובן, העתיד! רפאל… אתה חייב לבוא איתי.”

התרוממתי על רגליי כמחושמלת. הבטתי בחלונות שבחוץ. חושך מלאכותי התפשט ברחבי הפליטאה. השעה הייתה מאוחרת. השעון הצביע על חצי שעה לפני חצות.

ידעתי שאין לנו הרבה זמן.

“לאן את רוצה ללכת עכשיו?” הוא שאל בקול מבולבל והתרומם מהמיטה בעקבותיי. הוא היה מותש ועייף מאי פעם. עיניו עדיין היו אדומות ועצובות. הרגשתי את הצער שלו מבעבע בתוכו. חלק מהצער הזה היה בגללי.

אך פתאום הייתה בי אנרגיה שלא יכולתי להתעלם ממנה. ידעתי בדיוק מה אני אמורה לעשות. מה אנחנו אמורים לעשות.

“אתה עדיין סומך עליי?” שאלתי בקול מלא בחרדה והתרגשות.

“כן.” הוא אמר בלית ברירה, בקול כאוב. “אני אף פעם לא פקפקתי בך, אלירה.”

“אתה עדיין רוצה להיות איתי?” נאבקתי כדי להוציא את המילים החרדות החוצה.

“אני אוהב אותך, אלירה.” הוא אמר בשקט ועיניו ננעצו עמוק בעיניי. “זה לא ישתנה אף פעם. גם אם היית משודכת למישהו אחר, גם אם לא היית אוהבת אותי בחזרה. שום דבר לא ישנה את הרגשות שלי כלפייך.”

“מה לגבי המלחמה? מה לגבי הצו גיוס שלך? מה נעשה?” היו לי כל כך הרבה שאלות וכל כך מעט תשובות.

“מלחמה או לא מלחמה, אני אהיה איתך עד הסוף.” הוא אמר בקול החלטי.

משכתי את ידו אחריי עד שיצאנו מהמרפאה אל המדשאות החשוכות. לא ידעתי היכן היא נמצאת, אך משהו בתוכי כיוון אותי אליה. היה זה כמו כח בלתי נראה, שדחף את רגליי קדימה. היה זה כאילו ריחפנו על ענן מעט מעל פני האדמה. לא הרגשתי את הדשא מתחכך ברגליי. לא הרגשתי את הכאב בכפות רגליי מהנעליים הנוראיות שלבשתי. חשבתי על השמלה הלבנה שלי באירוניה. היא התאימה לרגע הזה, למרות שקצוותיה היו מוכתמות בדמו של אחר.

לא כך ציפיתי שזה יקרה. כשהמלחמה עמדה לפרוץ, כשהאימונים בפליטאה נגמרו בתוהו ובוהו מוחלט וכשבחור אחד שמת במוות לא טבעי, שכב על המיטה במרפאה שהותרנו מאחור. למרות כל האפלה שהחלה להתפשט בחיינו, הלב שלי התמלא לפתע ברסיסים חדים וכואבים של תקווה מחודשת.

לא כך דמיינתי את הסיפור שלנו מתחיל, אך כך הוא התחיל למרות הכל. הובלתי את רפאל אחריי, עד שמצאתי אותה יושבת על אחד הספסלים בגינת המלאכים. הגלימה שלה התרטבה בבוץ, אך נדמה שהיא לא הייתה מודעת לכך.

“חיכיתי לכם.” היא אמרה בקול חרישי ועיניה המלאות בלובן ננעצו בשנינו כמעט באופן אל טבעי. “תתקרבו אליי ותשלבו את ידיכם זו בזו.”

*

איך היה הפרק? מקווה שאהבתם ואשמח לקרוא תגובות 🙂

  • storm

    פוווווווווווווו
    סופסופ קצת נחמה…
    לרגע היה נראה שהכל נהרס ועכשיו נראה שדברים מסתדרים
    למרות שכמו הספקתי להבין הן יסתבכו מהר מאד..
    פרק יפהפה!!!